היינו אוכלים לחם שחור עגול פשוט ביותר
חיי צנע
שנות ילדותי בארץ בשנת 1957 – תקופת הצנע
שמי גרשי נעמי, נולדתי בארץ בשנת 1947 בעיר הרצליה בשכונת נחלת עדה.
בתקופה ההיא היו שנות צנע ותושבי הארץ קיבלו תלושים לרכישת מזון בסיסי מהצרכנייה השכונתית כגון: קמח, סוכר, חלב, ביצים, אבקות חלב לתינוקות. אם רצינו דברים אחרים רכשנו מכספנו. לעיתים רחוקות אמי הייתה קונה לנו חלבה והיינו מתנפלים עליה בשמחה, כי בדרך כלל היינו אוכלים לחם שחור עגול פשוט ביותר. היינו מורחים אך ורק מרגרינה וריבה. על בשר אין מה לדבר.
לא הייתה תעסוקה לרוב האנשים בד"כ עבדו עבודת כפיים כמו: חקלאות, סלילת דרכים ועבודות בנייה. חינוך, בית הספר היה מאוד רחוק, כדי להגיע אליו היה צורך ללכת כחצי שעה דרך ארוכה וקשה. ללא אוטובוס וללא אופניים בחורף, בגשם השוטף בבוץ, אין כבישים, הליכה הייתה בתוך גשר ארעי .
השכונה שלי אני זוכרת את השכונה כמקום שקט . לא הייתה טלוויזיה, מחשב, או פלאפון. שיחקנו בכל מיניי משחקים כגון תופסת, תוקע, שבע אבנים, חבל, עש לילה ג'ולות, פרפרות. לקראת כניסת שבת וחגים הייתה בשכונה שלי אווירה שקטה ומיוחדת מאד של שקט ושלווה ומכל בית עלו ריח תבשילים. וברקע שמענו את התפילות מבית הכנסת שהיה קרוב לבתינו.
העשרה
תקופת הצנע: "מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (פעמים רבות משתמשי הכינוי מתכוונים רק לתקופה עד תחילת המדיניות הכלכלית החדשה). מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה".
הרצליה – נחלת עדה: השכונה הצפונית ביותר בהרצליה. מרוחקת כשני ק"מ ממרכז העיר, נקראת על שם עדה סילברמן מארה"ב שתמכה בפיתוח השכונה. השכונה הוקמה באמצע שנות הארבעים והתיישבו בה בעיקר עולים מתימן. לאחר קום המדינה, עם התגברות גלי העלייה, הוקמה בה מעברה גדולה, מעברת "נחלת עדה". המעברה נהרסה סופית בתחילת שנות האלפיים, כשנבנו שם בתי מגורים חדשים. בשכונה שני בתי כנסת: טריפולטאי ותימני."
מנחת תכנית עירונית שרה לאוטמן
תשע"ה
מילון
תקופת הצנעמדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (פעמים רבות משתמשי הכינוי מתכוונים רק לתקופה עד תחילת המדיניות הכלכלית החדשה). מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה
תלושי מזון - בולי מזון
תלושים שתמורתם ניתן לרכוש מוצרי מזון בסיסיים
ציטוטים
”דבר אינו יכול לגרום סבל למסתפק במועט“