מאגר סיפורי מורשת

תכנית הקשר הרב דורי – מדור לדור

שמי בתיה סימיאן אני ילידת פרס. אני רוצה לספר על הזיכרונות שלי מילדותי. נולדתי בפרס בעיר הבירה טהרן בשנת 1942.

העשרה

יהדות אירן: "היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות מבין הקהילות היהודיות באסיה – קהילה יהודית מזרחית בשטחה של איראן המודרנית. גם כיום יהודי איראן נקראים במוסדות שונים יהודי פרס ומנהגיהם "מנהג יהודי פרס", על שם הממלכה הפרסית והשפה הפרסית…ערב הקמת המדינה היו באיראן כ-100,000 יהודים, וכ-20,000 יהודים פרסיים בארץ ישראל. עד לשנת 1968 עלו ארצה כ-70,000 מיהודי איראן." 

אני זוכרת, שהייתה אנטישמיות והגויים התנכלו ליהודים. אמי הייתה מסרקת את ראשי וקולעת צמות וקושרת לי חרוזים בקצה הצמה הבלונדינית שלי זה היה מושך את הנערים הגויים למשוך בצמותיי כדי להוריד את החרוזים כשהייתי יוצאת לרחוב.

עוד אני זוכרת, שהיו קבוצת אנשים שהסתובבו, עירומים בחלק העליון של גופם ואלומת שרשראות בידם. הם היו מכים בעצמם עד זוב דם. הם נקראו שיעים. היו הולכים בתהלוכה ברחובות, כשבראשם צועדים ארבעה אנשים שמובילים ילד קטן שיושב על מצע עץ ועל ראשו מגבעת שמדמה אותו לוזיר גדול שלהם.

היו גם חטיפות של ילדים וזאת כדי לבקש כופר מההורים. אני הייתי אחת החטופות.

העלייה לארץ ישראל

כשנודע לנו על הכרזת המדינה, אבי ז"ל עמד על כך, עקב היותו ציוני מושבע, שנעלה לארץ ישראל. העלייה לארץ לא הייתה קלה. אותנו צירפו  בעלייה, למשפחה כורדית. עד היום לא ברור לי למה עשו זאת? למה הצמידו אותנו למשפחה הכורדית?

עלינו לשער העלייה שם נשארנו 9 חודשים. זיכרונות ילדותי מהמעברה, שאבא שלי היה הולך להביא לנו מים ממעיין מרוחק מהאוהלים שלנו וכשהיה חוזר כולו היה עקוץ מרמשים.

העשרה

שער העלייה: "היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה", אך רבים קראו למקום שנים רבות גם "סנט לוקס".

המחזה במחנה העלייה היה משונה. קבוצה אחת הובילה אדם שנפטר, זו הייתה לוויה. בקבוצה אחרת הובילו חתן וכלה. אני זוכרת, שיום אחד באו משאיות והעבירו אותנו לפרדס – חנה. שם חילקו לנו תלושים, שהיינו איתם מקבלים מזון כי לא הייתה עבודה ולא פרנסה. אני זוכרת, שאפילו בגדים חילקו לנו, מתרומות שהאמריקאים שלחו לארץ, בגדים ישנים. ברבות השנים בנו מבנים קבועים ועברנו מאוהלים למבנים הקבועים בפרדס – חנה.

 בתיה סימיאן בצעירותה בארץ

 למדתי בפרדס-חנה בבית ספר "אלונים" עד כיתה ח. בהמשך עברתי קורס אחיות לאחר מכן עבדתי בבית מרקחת שלוש שנים. והופ שידכו לי את הגבר שברבות השנים היה לבעלי כ – 50 שנה. התחתנו. עברתי בעקבות בעלי מפרדס – חנה , לגבעת אולגה.  נולדו לנו שלושה ילדים. ילדי למדו בבית ספר "אור- לטף" שנקרא היום בית ספר "השחף".

השנה, תשע"ד נסגר מעגל, אני לומדת בבית ספר "השחף", אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי – מדור לדור, בהנחייתה של המורה ליאת מורבסקי.