מאגר סיפורי מורשת

נקראתי דפנה משום שאבי יהושע ילין ז"ל היה מפקד גיזרת קיבוץ דפנה-דן ושם משפחתי סגל שאותו קיבלתי עם נישואיי – אתו נתן לנו הרב שהשיא אותנו – הרב הראשי לישראל מאיר לאו ומשמעו סגן לוי. זה הוא שם המשפחה מזה דורות.

נולדתי בבית החולים "הדסה" בתל  אביב (היום כבר לא קיים) נולדתי בתאריך 26/12/1948 ולפי התאריך העברי – נר ריאשון של חנוכה כ"ד בכסלו תש"ט. אני הבכורה ואחרי נולד אחי זאב ז"ל ולאחר מכן אחותי אורית. הורי התייחסו אלי כאל הגדולה, הבכורה והאחראית. גדלתי בתל אביב של פעם בדירת גג בת שני חדרים למדתי בבית ספר הכרמל.

אירוע מיוחד שאני זוכרת הוא: פרוץ מלחמת סיני בשנת 1956 אבי היה מפקד בצבא, אמי נלחצה כנראה, ארזנו כמה בגדים ונסענו לבית של חברי משפחה ברמת גן ומאחר והיה להם מרתף בבית אז אנו הילדים בילנו בכיף את כל ימי המלחמה.

חפץ שירשתי מהורי הוא מאוד יקר לליבי, הוא כלי מחרס ש"עלה" עם סבתי, מדנציג ב שנת 1939 ובו היא איכסנה את העוגיות שאפתה ובכל פעם שבאתי לבקר הכלי תמיד היה מלא בעוגיות ריחניות. עד היום הוא נמצא ברשותי ואני מקווה להעבירו בשלמות לדור הבא.

הייתי ילדת "חוץ", אהבתי לשחק "קלאס", קפיצה בחבל, ומחניים. אהבתי מאוד להתארח אצל סבתי (אם סבי) מאחר והיה להם משק חקלאי במושבה מגדיאל שבשרון ושם – מאחר והייתי הגדולה – קיבלתי רשות מסבי לאסוף ביצים מהלול ולשקול אותן וגם למיינן. כמובן, שרכבנו עם העגלה והחמור לאסוף תערובת מהמחסן המרכזי וקטפנו פרי הדר ומיינו אותו בעונת החורף.

שירים שליוו את ילדותי היו שירים ששרנו במכונית כאשר נסענו לבקר את המשפחה (אז טרם היה רדיו במכונית) השירים היו : "מי מכיר את האיש שבקיר", שאותו שר שמשון בר-נוי, "דינה ברזילי" של להקת הנח"ל, סימונה מדימונה (ישראל יצחקי). לדאבוני אינני זוכרת כמעט את מילות השירים.

משחקים שיחקנו בעיקר עם ילדי השכנים בחדר המדרגות ובעיקר – מחבואים, חמש אבנים, והולה הופ. חלק ממשחקי ילדותי עדיין משוחקים על ידי נכדיי. את מסגרת לימודי התחלתי בגן "פסיה" שברח' שמריהו לוין בתל אביב לאחר מכן עברתי ללמוד בבית הספר "הכרמל" שברח' הנביאים ולאחר מכן בבי"ס "נטעים" בבאר שבע.

בתחילת שנת 1961 נסעתי עם משפחתי לשליחות מטעם משרד הבטחון (הקריה למחקר גרעיני) לפאריז ושם למדתי בתיכון "יבנה" (ecole Yabne) וכשחזרנו סיימתי את לימודי בבי"ס "אליאנס" ברמת אביב. שמחתי מאוד לנסוע לחו"ל מאחר ובאותם ימים זה היה אירוע מאוד נדיר – נסיעה לחו"ל.

לאחר שירות צבאי מלא, התחלתי לעבוד במקום עבודתי הראשון במנהל מלוות המדינה של בנק ישראל, את הידע והניסיון רכשתי תוך כדי עבודה – קורסים, והשתלמויות שנות. האמת היא שלא בחרתי במקצוע. לאחר שיחרורי מהצבא חיפשתי עבודה שהיתה מאוד מעניינת, מאתגרת, מסקרנת וגם מאוד מתגמלת.

מנהגים ומסורת

סבי וסבתי משני הצדדים היו אנשנים דתיים/מסורתיים, כך שנחשפתי לצד היפה של המסורת. אני מקפידה להדליק נרות מדי שישי ואת חגי ישראל אנו חוגגים לפי המסורת המקלה, כדי שיהיה כיף להיות ביחד כל המשפחה. בפסח אנו מקפידים שלא לאכול חמץ וביום כיפור אני צמה.

האירוע ה"מכונן" של חיי היה יום הפיכתי לאמא לראשונה – ההתרגשות הייתה גדולה מאוד.

את שירותי הצבאי העברתי כמכ"ית בנח"ל, זה היה שירות מכונן מאחר ועד אז הייתי ילדה מפונקת, לא ספורטאית כלל. נולדתי לאחר קום המדינה ואני חיה בה כל חיי, כך שלדאבוני "חויתי" את כל מלחמות ישראל עם כל הצער והכאב הלאומי והאישי המתלווה אליהן.

את בעלי ערן היכרתי דרך "שידוך" של חברים משותפים של הורינו נשאנו בתאריך 19/9/1972 כהייתי בת 23. החתונה נערכה בפתח תקווה, ישנו אלבום תמונות שלם שמתעד את האירוע. נולדו לנו שלושה ילדים: בני בכורי, סיון נולד בשנת 1974, בני האמצעי, דן נולד בשנת 1978 ובתי יעל נולדה בשנת 1982.

עסקתי כל חיי הבוגרים – עד לפרישתי לגימלאות בבנקאות: ייעוץ השקעות ומטבע חוץ, השכלתי הפורמלית היא תיכונית, אולם השתלמתי אותה במקצועות הבנקאות דרך מקום העבודה. האמת, בזמנו לא כ"כ תכננו את העתיד המקצועי וחבל לשמחתי ילדי ונכדי חיים כולם בארץ. היום בדיעבד, הייתי צריכה להמשיך את מסלול הלימודים באוניברסיטה ואז הייתי יכולה להיות מתוגמלת הרבה יותר עם תואר אקדמי.

לאחר יציאתי לגמלאות קצב החיים התמתן מעט, כך שיש לנו זמן פנוי להתמסר למשפחה. את נכדי הרחוקים יותר אנו רואים מדי שבועיים ועם הקרובים אחת לשבוע.

מבחר תמונות מאלבום התמונות של סבתא דפנה

קישור למאמר "חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ"  מאת: דר'  אלישבע שטרית

הזוית האישית

נועם סגל וסבתא דפנה: צרפנו את המאמר, "חלקה של יהדות מרוקו ותרומתה להתיישבות ולבניין הארץ" מאת: דר' אלישבע שטרית.

מאלבום תמונות ילדות