מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במרוקו בכפר תגאנא במחוז מרקש, קרוב להרי האטלס אני ועוד שתי אחיות עוד שני אחים נולדו בקזבלנקה ועוד שתי אחיות נולדו בארץ.

אני זוכרת שבכל בוקר אמא יצאה מהבית והלכה למעיין למלא מים בכדים. כשחזרה, לקחה שקים ויצאה לטבע לקטוף פירות רעננים. יום יום אמא אפתה לנו לחם בפרנה, (טאבון עשוי חמר). אני זוכרת היטב את הטעם המיוחד, טעם השבת, הכל היה אפוף הילה של קדושה, האור, הצבעים, הטעמים והריחות היו של חג. הארוחה המשפחתית הייתה תמיד סביב שולחן נמוך כשאנחנו יושבים על השטיח.

"בחודש אלול חודש הרחמים והסליחות היה נהוג לעלות לקברי צדיקים. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת, הייתי בת בשש, יצאנו כל המשפחה רכובים על סוסים כי הדרך הייתה ארוכה מאוד. בקרבת הקבר גרו משפחות עשירות שאירחו אותנו, ונשארנו שם מספר ימים.

כשהייתי בת 12 החליטו הוריי לעבור מהכפר לעיר הקרובה ברסד. שם גרה הדודה סעדה, אחותו של האבא. אחרי מספר חודשים בעיר, החליטו ההורים שלי שאני אתחיל ללמוד מקצוע לחיים. בעיר קזבלנקה גרה משפחתנו למשפחה בן ובת, האם הייתה תופרת במקצועה. אבא שלי ליווה אותי למשפחה וביקש מהאם שתלמד אותי תפירה, נשארתי בבית המשפחה כדי ללמוד, תפירה לא למדתי, אך את כל העבודות הבית למדתי היטב.

בגיל 14 החלטתי שעליי לחפש עבודה, ואכן כך קרה מי שמחפש גם מוצא. התקבלתי לעבודה במפעל לתרופות, את המפעל ניהלו הצרפתים. המנהלת ביקשה ממני להוסיף לשמי זוהרה את השם גורגט, הסכמתי ולמחרת התחלתי לעבוד, שם למדתי את השפה הצרפתית וכל סוף חודש קיבלנו משכורת במעטפה סגורה, את המעטפה לא פתחתי, נתתי לאמא ואבא.

העלייה לישראל – היום הגדול הגיע

בעיר קזבלנקה גרו בני משפחה נוספים שהחליטו שהגיע הזמן לעלות לארץ ישראל. כששמעתי שהם רוצים לעלות לארץ ביקשתי להצטרף אליהם, ואני רק בת 17 שנים. הלכתי בעצמי לסוכנות היהודית וביקשתי לעלות לארץ עם בני משפחתי קיבלתי אישור במקום.

היום הגדול הגיע העלייה לאוניה הייתה מרגשת, ההפלגה הייתה ממרוקו לצרפת ומשם לנמל חיפה. הסוכנות היהודית קיבלה את פיננו בשמחה רבה התרגשתי מאוד מההגעה לארץ המובטחת, ארץ הקודש.

גרנו בעיר שדרות הדוד עבד בחקלאות הדודה הייתה עקרת בית. מצאתי עבודה בקטיף וכל בוקר הגענו לנקודת האיסוף וטרקטור הסיע אותנו לשטח העבודה. עוד בני משפחה עלו לארץ אותם הפנו לערים רמלה, קריית אתא, זרחיה ועוד…  מידי פעם נסענו לבקר אותם.

התחתנתי בבאר שבע ברבנות, עשינו חופה וקידושין כדת משה בישראל. אני ושלום בעלי גרנו בצריף בקריית מלאכי שם נולדו עליזה, ציון, ואבי. הצריף היה קטן מאוד גודל הצריף 30 מ' ללא חשמל עששית האירה בלילה. היו שתי פתיליות לבישול אחת לימי השבוע ואחת לשבת , החיים היו פשוטים ויפים. פעם עד פעמיים בשבוע הגיעו לרחוב מוכרים, עם עגלה וסוס שמכרו קרח, חלב, ונפט, בשלב מאוחר הצריף חובר לחשמל. לאחר תקופה קיבלנו צריף חדש בצריף זה נולדה חנה.

כשנה לפני הולדת התאומים אליהו וחיים אבא ביקש ממני לעבור לחיפה. הבית בחיפה היה קטן ודל, כל היום התפללתי וביקשתי לחזור לצריף הקטן בקרית מלאכי. כדיי לצאת לעיר היינו צריכים לחצות מסילת רכבת תמיד חששתי מסכנות בדרכים. חזרנו לקריית מלאכי קיבלנו צריף חדש.

קריית מלאכי התפתחה עם הזמן וקיבלנו דירת שיכון בבניין בין שלוש קומות וחמש כניסות גרנו בקומה השנייה. הבית בשיכון היה קטן מאוד 54 מ' שהיו מלאים וספוגים בחום ואהבה. אני הייתי עקרת בית חרוצה שעושה הכל באהבה שלום היה איש מסור וחרוץ עבד בעובדת כפיים בבניין ובהמשך התקדם להיות מנהל עבודה. איציק נולד בשנת 1967.

בערב יום כיפור הילדים בבית ספר ובגנים ושלום בדרך לעבודה. היום בו נפלו השמיים היום בו התבשרתי ששלום נהרג בתאונת דרכים בדרכו לעבודה. לאחר שנותרנו המומים וכואבים בלי אב. היו המון המון אנשים לצידנו שנתנו כתף לדמעותינו.

עברו השנים וגידלתי משפחה לתפארת. 7 ילדים 26 נכדים ו 13 נינים, שאותם אני מפנקת בעוגיות ובמאכלים מעשה ידי עד היום.

הזוית האישית

מסבתא ג'ורגט ירשתי את החיבוקים האהבה לכל אדם