מאגר סיפורי מורשת

היה זה בשנת 1967 מדינת ישראל הייתה בכוננות מלחמה. עם רדת החשיכה אנשים נסגרו בבתיהם, מכוניות לא הורשו לנסוע עם אורות, ובבתים הדביקו על החלונות בריסטולים שחורים פן יפרוץ אור מהחלונות.

אני עבדתי בבנק הפועלים לפני גיוסי לצבא. כל הגברים היו מגויסים ובבנק נשארו נשים ומספר מועט של גברים שעברו את גיל הצבא. אני עברתי בין כל המחלקות למלא מקום מהבוקר ועד לשעות הקטנות של הלילה, שאז עברתי לעבוד במחלקת המסלקה בה היינו מעבירים את הצ'קים במכונה ענקית אשר הייתה ממיינת את הצ'קים לסניפים. במחלקה זו היו 16 גברים שכולם היו מגויסים מלבד גבר אחד שהיה נכה. כך עבדתי כחודש ימים עד שב-5 ביוני פרצה מלחמת "ששת הימים" .

אחי היה מגויס גם הוא כמובן ואני הייתי עסוקה בעבודה והימים עברו ודווחים לא היו מלבד שחייל האוויר השמיד את המטוסים של צבא מצרים. ירדן וסוריה נכנסו גם הן למלחמה ומדינת ישראל הותקפה מכל כיוון. ב- 7 ביוני כבשנו את מזרח ירושלים ושמחה גדולה הייתה בישראל. סוף סוף הר הבית היה בידינו.

בשנים הללו לא היו שידורי טלוויזיה ומידע לא הגיע למשפחות.

לאחר שהסתיימה המלחמה אבא שלי החל לחפש מידע על אחי, הייתה לו הרגשה רעה. הוא נסע לקצין העיר והחל לשאול שאלות אך לא קיבל מענה. אני ישבתי בעבודתי ולפתע אני רואה את אבא שלי עומד בכניסה לבנק ולא הייתי צריכה אפילו שיאמר לי דבר. אז הגיע הידיעה הנוראה מכל ולא כמו שמשפחות מקבלות את ההודעות בנקישה על הדלת. שלחו אותנו לאחות של אבי שמסתבר שממשרד הביטחון הגיעו אליה משום מה! ואז בן הדודה שלי הודיע לנו שאחי נפל בבוקר היום השני למלחמה. הדבר הקשה ביותר היה להודיע לאמא שלי ועד היום הצעקות והבכי שלה מהדהדים בראשי.

כן! הפכנו למשפחה שכולה ואני נשארתי בת יחידה להורי. ילדי ונכדי משתתפים בכל שנה באזכרה של אחי דניאל שיפר ז"ל שנערכת במקום נופלו במושב ברק בחבל תענך בבוקר של יום הזיכרון לחללי צה"ל, ומשם אנו נוסעים לבית העלמין בקריית שאול לפני צפירת האבל.

לזכרו של דניאל שיפר

"ביום השני לקרבות, הוא כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967), בשעת הפצצה אוירית, נפל במושב ברק אשר בחבל תענך. הניח אשה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בעפולה ולאחר-מכן למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית שאול. זכרו הועלה ב"מכבים", בטאון הסתדרות מכבי ישראל. המשפחה וחבריו הוציאה לאור חוברת בשם "דני" לזכרו". ( מתוך אתר "יזכור" נזכור את כולם)

את "השמחה " להורי החזירו בני אשר נולד כשנתיים וחצי לאחר נפילתו של אחי ונקרא על שם אחי דניאל. הוא הסב אושר רב להורי. אחת הפעמים שהוא ראה את אימי בוכה הוא אמר לה אל תבכי אני באתי במקומו, הוא היה אז רק בן שלוש. לאחר כארבע שנים נולדה מאיה בתי הצעירה, והם אלו אשר החזירו מעט אור למשפחה.

הזוית האישית

אתי טימור: חוויה להשתתף בתכנית רב דורי עם נכדי הצעיר ולהעלות את סיפור המשפחה

איתי: נהנתי להיות עם סבתא שלי בתכנית זו רק בגלל שזאת סבתא שלי.