מאגר סיפורי מורשת

שמי אברהם שרון, נולדתי בשנת 1939, בתל אביב. 

הורי נולדו בפולין בשנת 1903, אמי נולדה בעיר סוסנוביץ ואבי נולד בעיירה סופקוב. בבגרותו עזב אבי את העיירה ועבר לעיר הגדולה סוסנוביץ, שם עבד בנגרות שזה מקצוע שעבר מאב לבן. בעל הנגריה שהעסיק את אבי היה מרוצו מחריצותו של אבי ומהידע המקצועי שלו.

 

ברבות הימים בעל הנגריה הכיר טוב את אבי והציע לשדך לו בחורה מבית טוב. בני הזוג נפגשו בביתם של ההורים ומצאו חן אחד בעיני השני. הם יצאו מספר פעמים והחליטו להינשא. הם נישאו בשנת 1926, בעיר סוסנוביץ. נולדו להם שלוש בנות ובן: פנינה, ציפורה, חיה וזליג.לאחר מספר חודשים להולדת זליג, הורי הבחינו שיש בעיה בהתפתחות שלו. הרופא הבחין שיש לו מחלה שנקראת רכחת עצמות (עצמות חלשות). הרופא הציעה שחייבים לעבור למדינה שבא יש הרבה שמש כדי לחזק את עצמותיו וכך הוא ישרוד.

 

הורי החליטו לעלות לישראל למרות שהוצע להם על אפשרות לנסוע לדרום אמריקה. זאת היתה החלטה מאוד קשה אמי היתה בהריון עם הילד החמישי והחלטה קשה להשאיר את כל המשפחה שלהם מאחור. היה מאוד חשוב להציל את אחי ולעלות לארץ.  באותה תקופה לעבור מארץ לארץ היה משא לא פשוט.הורי השאירו בפולין  משפחת מאוד גדולה מצד  אמי 7 אחים ואחיות וילדיהם ומצד אבי גם כן 7 אחים ואחיות עם ילדיהם.

 

הם הגיעו לארץ בשנת 1934. למזלנו היה לאמי אח שבזכותו יכולנו להתקבל בארץ, היה צריך להוכיח שיהיה למשפחה היכן לגור בפלשתינה ומקום עבודה לפרנסה. ואכן דודי העסיק את אבי בנגריה שלו ומצא לנו מקום מגורים של חדר בודד לכולנו. לאחר תקופה אבי רכש אדמה בשכונת מכבי החדשה בתל-אביב ובנה במו ידיו צריף למגורים. 

 

באותה תקופה היו פרעות בפלשתינה . מידי יום  הערבים נכנסו והזיקו ליהודים. לילה אחד שרפו את הצריף שלנו . המשפחה ברחה מהצריף וניצלה בעזרת כוחות ההגנה.לא נשאר לנו דבר אפילו לא מזכרת קטנה, אבל החשוב שכולנו ניצלנו. אסון משפחתי בארץ נולד הבן החמישי ששמו היה שמחה. הוא היה ילד יפה תואר.

 

בשנת 1938השתוללה בארץ מחלת הדיפטריה (מחלת גרון) ובמגפה זו נפטרו ילדים רבים. אחי נפטר שהיה בן 3, הורי נשברו ולא חדלו להתאבל עליו עד סוף חייהם. נולדתי בשנת 1939 שלושה חודשים לאחר מותו קיבלתי את השם אברהם על שם סבי מצד אבי. שיקום מחדש. אבי בנה שוב בית חדש למגורים הפעם בית מלבנים עם  שני חדרים. הבית נחשב לבית מרווח.

 

באמצע שנות הארבעים התחילו להגיע שמועות בארץ על השואה המתחוללת בפולין. בתחילה היה קשה לתושבים בישראל להאמין לשמועות. לאט, לאט הגיעו יותר ויותר שמועות על האסון שקורה בארצות אירופה. כאשר התאמתו השמועות ולהורי לא היתה אפשרות ליצור קשר עם משפחתם. הורי הסתגרו בעצבותם.  אמא לא הפסיקה לבכות על האסון הגדול, שפקד את משפחת אמי ואבי. איש לא נשאר משתי המשפחות. תמיד דלק בביתנו נר זיכרון שדלק כל השנים שאני זוכר בתור ילד קטן. אמא תמיד סיפרה לי על משפחת הגדולה שלא נשאר זכר מהם ואילו אבי לא דיבר מאומה. הוא נצר הכל בליבו.עד היום לא ברור לי מדוע לא סיפר דבר.

 

אחותי הגדולה פנינה התחתנה בשנת 1948. השמחה במשפחה היתה גדולה. באותה שנה פרצה מלחמת העצמאות. בעלה שהיה בהגנה, התגייס לצהל  ונלחם בקרבות בדרום הארץ. בקרב על מצודת יואב. הוא נפל בקרב, עוד אסון נחת על משפחתנו.פעם ראשונה בתור ילד ראיתי את אבי בוכה על חתנו שאהב אותו כבן ההמשכיות.

 

אנחנו חמשת הילדים ממשיכים את הגחלת של משפחת בז'גובסקי לכל אחד מאיתנו ילדים ונכדים וגם נינים לתפארת ולגאווה.כולנו חיים בארץ וממשיכים לספר את קורות המשפחה ושמחים שכולנו ביחדוהמשכנו את לנטוע שורשים חזקים במדינה כי אין לנו ארץ אחרת.  

 

יהדות פולין: "הגרמנים ניצלו את הרגשות האנטישמיים של האוכלוסייה. רבים הסגירו את שכניהם היהודים, ויש שעשו לעצמם מחייה כ"ציידי יהודים". באזורים המזרחיים של פולין הייתה האנטישמיות חזקה במיוחד, ורבים האשימו את היהודים בסיוע למשטר הקומוניסטי במהלך הכיבוש הסובייטי בשטחי מזרח פולין בשנים 1939 – 1941. בעיירה ידוובנה במחוז ביאליסטוק הושמדו יהודי העיירה על ידי האוכלוסייה המקומית בסמיכות לכיבושה על ידי הגרמנים, ביולי 1941. פרטי תקרית זו עדיין שנויים במחלוקת, אם כי הממשלה הפולנית הביעה את צערה על פעולות אזרחיה כלפי היהודים. הפולנים ביצעו הרג ביהודים גם לאחר סיום המלחמה ". ( ויקיפדיה).

תכנית הקשר הרב דורי, תשע"ו

 מדריכה יישובית שרה לאוטמן