מאגר סיפורי מורשת

שמי טובה, לזכרה של סבתי, אם אמי שנספתה בשואה. אמי סיפרה שכאשר הגחתי לאויר העולם היא הודיעה: "זו בת ונקרא לה טובה על שם אמי טוני" (לאמי היה חשוב לתת לי שם עברי). נולדתי בבית היולדות דג'אני ביפו ולאחר שלושה ימים הגעתי לבית הורי ברמת גן.

תקופת הצנע

גדלתי בשנות החמישים בתקופת הצנע. בתקופה זו קנו מזון באמצעות תלושים שהמדינה הנפיקה. התפתח השוק השחור, אבי סיפר לי שהוא עשה מאמצים להשיג עבורי ביצים ומוצרי חלב ואני לעיתים סירבתי לאכול למרות הסיפורים והאגדות שליוו את הארוחה.

למדתי בבית ספר דתי מכיוון שאבי היה ממשפחה דתית והקפדנו על אורח חיים מסורתי דתי.

הבית ברמת גן

גדלתי בבית משותף בשכונת נחלת גנים ברמת גן. הבית היה ממוקם בתוך חצר, ולכן ילדי הבית יכלו לשחק מסביב לבית (הבית היה בן שלוש קומות ושלוש כניסות). גרנו בדירה בת שני חדרים. זכור לי שחלק גדול מהזמן היינו ילדי הבית מבלים בחוץ וגם הולכים לשדה הקרוב, מטפסים על עצים וממציאים משחקים. אהבתי במיוחד עץ תות. בקיץ נהגנו לטפס ולקטוף את פירותיו הסגולים ולחזור הביתה עם כתמי התות. לקראת הערב הייתי תמיד נאלצת לעלות הביתה כשאימי קראה לי מהקומה השלישית כי היה מאוחר.

החיים בשכונת נחלת גנים

בשכונה היה כמובן בית כנסת. ניהלנו אורח חיים דתי לאומי. אבי הלך כל ערב שבת ושבת בבוקר לבית הכנסת. אבי לקח אותי לבית הכנסת ואני ביליתי בחצר במשחקים עם ילדים אחרים. אהבתי לאסוף בוטנים וסוכריות שזרקו כאשר חגגו בר מצווה. בחגים אימי הגיעה גם לבית הכנסת והקפידה לומר את תפילת "יזכור" כמו רוב האנשים בבית הכנסת שאיבדו חלק ממשפחתם בשואה.

רוב היום (לאחר שעות ביה"ס והגן) ביליתי בחוץ במשחקים עם חברים. שיחקנו במשחקי כדור שונים כמו "מחניים" ו"שמות". בחורף, כשהאדמה היתה לחה שיחקנו באולר. אהבתי לשחק בחבל, בקלס, תופסת, מחבואים ועוד. אהבתי לטפס על עץ תות שהיה בשדה סמוך (אז ברמת גן היו שדות…). אם היה לנו מזל והיה חורף גשום, היתה לנו, הילדים, חגיגה גדולה. אזור הרחוב שעל ידי החצר שלנו הפך לאגם מים שהפך מקום המשחקים שלנו. לא היה ניקוז יעיל ולכן מי הגשמים זרמו לאגם שלנו ואני התרוצצתי בשמחה במגבי הגומי שלי, השטנו סירות והפלגנו לארץ הדמיונות. אימי לא היתה מרוצה כאשר חזרתי רטובה…

המשפחה

שם אבי אשר ושם אימי גילה (שמה של אימי היה גלה. כשעלתה לארץ הוסיפה את האות י' כדי שיהיה לה שם עברי) ושם אחי מנחם.  אבי ירש מאביו מעגליה חשמלית. הוא רכב על אופניו ואסף כביסה מלקוחות, מסר למכבסה ואחר כך גהץ במעגליה את הכביסה הנקייה ומסר לאנשים (אז לאנשים עוד לא היו מכונת כביסה). לאחר מספר שנים הוא עבד במערכת "ידיעות אחרונות" ובהמשך במערכת "מעריב". אימי היתה עקרת בית.

אבי היה אדם שמח, אוהב ילדים, אהב כדורגל ומשופע בסבלנות. זכור לי שלא הייתי אכלנית ואבי היה מעמיד אותי על כסא במרפסת המטבח הקטנה, מראה לי ציפורים ופרפרים שהתעופפו ליד עץ גבוה ממול, כל זאת כדי שאפתח את פי. בדרך כלל ההצלחה לא היתה רבה…  אבי אהב גם לשמוע פרקי חזנות ברדיו. אהבתי לשבת עם הורי במרפסת המערבית הקטנה בשבת בקיץ, לשמוע סיפורים מאבא ואמא ולאכול מפירות העונה.

אימי היתה ניצולת שואה, מאוד דאגנית, הרעיפה הרבה אהבה לשני ילדיה, לי ולאחי מנחם, שנולד כאשר הייתי בת שש. זכורים לי השירים בגרמנית ששרה לי והסיפורים על ימי ילדותה בכפר יפהפה בגרמניה, באזור העיר קלן.

המכולת השכונתית

בתקופת ילדותי מצרכי המזון היו בסיסיים והחיים התנהלו בצניעות. קנינו כל יום חצי לחם שחור, שני לבן, גבינה לבנה. גבינה צהובה נקנתה רק לפעמים. התפריט אצלנו לא היה מגוון, אימי לא היתה בשלנית, אבל מה שבישלה ואפתה היה טעים. גם אבי היה שותף לאפייה, בעיקר אהבה לאפות עוגת תפוחים. אכלנו עוף כל שבת, מרק עוף עם אטריות. בשר עלה על שולחננו רק בחגים. אבי תמיד ניסה לשכנע אותי לאכול עוף ו"בשר שחור" בחגים. לא אהבתי לאכול את העוף למרות שאבי הוריד את העור. בגלל שלא הצטיינתי בחוסן, אילצו אותי לבלוע כל יום כף שמן דגים "כדי שאהיה חזקה".

קנינו בחנות המכולת השכונתית ואבי היה מביא ירקות ופרות מחנות ירקות. זכור לי דג הקרפיון שהתארח אצלנו במי הכיור כל יום חמישי עד שספג מהלומה ששמה קץ לחייו. ייעודו היה "גפילטע פיש".

ה- בילוי

במהלך הקיץ הבילוי העיקרי שלנו היה הים. נסענו באוטובוס ואחר כך באופנוע עם סירה לחוף תל ברוך ושם חגגתי… אהבתי את החול, הצדפים ובעיקר את המים המלוחים. גולת הכותרת היתה קלח תירס חם עטוף בעלים רחבים בתוספת מלח שנבזק על התירס הריחני.

פורים של פעם

האירוע המלהיב בפורים של ילדותי היה העדלאידע המרשימה בתל אביב. הייתי מאושרת כאשר אבי נדחק בין ההמונים ואני יושבת על כתפיו כדי לראות את הליצנים הענקיים, דמויות מהמגילה והרבה צבעים, תחפושות ובלונים. זכורה לי באחת השנים תחפושת של מלכת אסתר. את התחפושת הכינה תופרת (אז לא קנו תחפושות בחנויות). שנה אחר כך קוצרה השמלה והתחפושת הפכה לרקדנית.

עברית שפה קשה

דיברנו בשפה הגרמנית. ההורים שלי היו יוצאי גרמניה. עם אבי דיברתי גם בעברית, אבל אימי העדיפה תמיד את השפה הגרמנית. לא אהבתי שאימי קראה לי לבוא הביתה בשפה הגרמנית. בגיל שנתיים הלכתי לפעוטון ולמדתי לדבר עברית.

השרות הצבאי

התרגשתי כאשר קיבלתי בגיל 17 צו גיוס והחלטתי שהשרות הצבאי שלי יהיה במסגרת הנח"ל. מכיוון שהייתי בתנועת הנוער "בני עקיבא", הצטרפתי לגרעין נח"ל שיצא לקיבוץ שלוחות בעמק בית שאן.

קיבוץ שלוחות

במהלך חצי השנה עבדתי במטעים. השכם בבוקר נהניתי להסתכל על הר הגלבוע ואחר כך לנסוע בטרקטור למטעי התמרים והזיתים. למדתי לגזום עצי זית ולזמור גפנים.

טירונות

לאחר שהתחיילנו וקיבלנו מדים בבקו"ם עברנו טירונות קרבית במחנה 80 במשך חודשיים וחצי למדנו לתפעל רובה צ'כי, עוזי וגם FN בלגי. יצאנו לסדרות שדה ולמדנו להעריך מאוד את הבית.

האחזות משואה

לאחר הטירונות הגרעין כולו עבור להאחזות משואה שבבקעה. עסקנו שם בעיקר בקטיף של תירס ובהחזקת חדר האוכל. זכור לי שמידי פעם נורו לעברנו קטיושות כאשר קטפנו תירס, ולכן היינו חייבים להסתובב תמיד עם קסדות. בערבים הבנים יצאו למארבי לילה ואנחנו הבנות דאגנו להכין להם ארוחה טעימה כשיחזרו.

עין יהב

המשך שירותי היה בדרום, בסדנת עין יהב. תמיד שמחתי להגיע לבסיס ולראות את השלט "ארץ הקיץ הנצחי". היו לי שם חיי חברה שמחים. זכורה לי הנסיעה בלילה לאילת (ללא רשות), התרחצנו בחוף אילת ואכלנו אבטיח קר. הספקנו להגיע בזמן ולהתייצב עם שיעור רטוב במסדר הבוקר.

כיצד ניצל סכו"ם הכסף?

סכו"ם הכסף היה הרכוש של הורי אמי. המשפחה של אמי גרה בכפר בשם "אידורף" ליד נהר הזיג, קרוב לעיר קלן במערב גרמניה. כאשר שלטון הנאצים הלך והתחזק ורכוש יהודי הוחרם, הבינו סבי יהונתן – יוליוס וסבתי טוני שעליהם להציל את הרכוש היחידי שהיה חשוב (סבתי טוני קיבלה את הסכו"ם מהוריה כאשר נישאה). כאשר החלו לפנות יהודים והיה חשש שיגיעו לכפר, ביקשה סבתי טוני מהשכנה הגרמניה הלא יהודייה שתשמור על הסכו"ם במרתף שלהם. ואכן הורי אמי נשלחו מזרחה ונספו (לא ידוע לי עד היום באיזה מחנה). את אימי, נערה בת 14, שלחו כבר שנתיים לפני פרוץ המלחמה למכרים בהולנד. הקשר האחרון של אימי עם הוריה היה תמונה שהם שלחו ומאחור סבתי כתבה: "לא לשלוח תשובה". התמונה צולמה יום לפני שהם גורשו.

מספר שנים לאחר קום המדינה פנתה אימי למשפחת קארפ, השכנים שאצלם הוחבא הסכו"ם כדי שישלחו אליה את ארגז כלי הכסף. ואכן הסכו"ם הגיע. הסכו"ם יקר לליבי מכיוון שהוא מחבר אותי לעבר של אימי ולתרבות שבה גדלה. נהגו אז לאכול בכלי כסף. אני מקפידה להשתמש בסכו"ם בפסח למרות שהוא כבד ומאוד לא מודרני…

קישור למצגת – EMAZE

הזוית האישית

תועד במסגרת מפגשי התכנית בביה"ס "רעות"