מאגר סיפורי מורשת

הנכדה צפורה מרים קפלון, ראיינה את סבתה עליגל קפלון, במסגרת התכנית של הקשר הרב דורי, ולהלן סיפורה:

מה שסיפרה לי סבתי מצד אבי – הגב' עליגל תחי' קפלון:

"אבי, משה צבי סגל, ואמי, רחל בורובסקי, עלו לארץ מרוסיה בשנות העשרים של המאה הקודמת מתוך אהבת ארץ ישראל ורצון ליישב אותה. משפחת אבי התיישבה בתל-אביב ומשפחת אמי בחברון. הם התחתנו בארץ ובנו את ביתם בירושלים על יסודות התורה ואהבת הארץ. בשנות נישואיהם הראשונות הבריטים עדיין שלטו בארץ, והוריי, שהשתייכו לארגון האצ"ל, נאבקו כדי לגרש את הבריטים מן הארץ. שנים אחדות אחרי שהבריטים עזבו, ומדינת ישראל קמה, הצטרפו הוריי, מתוך הרגשת שליחות, לקבוצת פליטי רוסיה החב"דיים שהקימו את כפר חב"ד בהוראת הרבי הקודם – רבי יוסף יצחק מליובאוויטש.

מגיל שלש-עשרה גדלתי בכפר חב"ד. אבי סייע רבות להתפתחות הכפר באופנים שונים.

***

"עוד לפני פתיחתו הרשמית של בית ספר 'בית רבקה' הוקמה בצריף עלוב כיתת התלמידות הראשונה של בית רבקה, בניהולו של הרב משה צבי סגל ע"ה, מעסקניה הראשונים של כפר-חב"ד. את קשיי ההתחלה ניתן בהחלט להגדיר כמסירות נפש. כאשר לא היו בידם גם האמצעים הבסיסיים ביותר המצויים כיום בשפע. נסתפק בעובדה שאת האוכל לבנות הכיתה שהיו בנות עליית הנוער ושכנו בפנימייה – הכינה אם-סבתי הגב' רחל סגל ע"ה במטבחה, אליה הגיעו הבנות לאכול. מאוחר יותר, כשהתרבו התלמידות החלו להכין את האוכל ב'בית הספר למלאכה' משם הביאו בכל יום את האוכל לצריפים.

קרה פעם ולא היה מי שיביא את האוכל, והתפקיד הוטל על מדריכת הקבוצה – סבתי, וכמה מחברותיה. באין כלי ניוד אחר, לקחו הבנות את החמור והעגלה של משפחת סגל – הוריי סבתי, עליו העמיסו את האוכל ב'בית הספר למלאכה', וכך הגיעו אל בנות בית-הספר…".

(ערוך מתוך עלון 2 של ביה"ס העל-יסודי בית רבקה)]

***

"רק אחרי מלחמת ששת הימים שבו הוריי לירושלים, והפעם – כדי להתגורר בין החומות. אגב, אחיה של מרים, משה צבי, נקרא על שם אבי ז"ל.

כאשר נישאתי לבחור חב"די מאוסטרליה, נסענו לאוסטרליה על פי הוראת הרבי.

הנכדה צפורה מרים תחי' קפלון מספרת: באותה נסיעה בדרך לאוסטרליה, עברו סבי וסבתי בניו-יורק ונכנסו אל הרבי ל"יחידות". הרבי פנה אז אל סבתי ואמר, כי מכיוון שבשליחותם עתה לאוסטרליה יש למראה והופעתה החיצונית השפעה רבה, במיוחד על הדודות הנמצאות באוסטרליה – כדאי שסבתי תתלווה לאשה כדי לקנות לעצמה פאה כפי שהחלו לחבוש באותם ימים, וכן שאר פרטי ביגוד מתאימים. הרבי הוסיף, כי כל זאת הוא מעוניין לשלם על חשבונו, ולאחר הקנייה יקבלו את התשלום מה"מזכירות".

סבתא עליגל: "באוסטרליה עבדנו במוסדות חב"ד. שנתיים וחצי אחרי מלחמת ששת הימים, ביקשנו רשות מהרבי לשוב לארץ. קבלנו את ברכת הרבי ושבנו לארץ עם ארבעה ילדים. אביה של מרים נולד בארץ כשנה וחצי אחרי זה. ביתנו מתנהל כל השנים כ"בית חב"ד" בלתי רשמי וילדינו, יחד עם משפחותיהם, ממשיכים את המסורת הזאת, מי באופן רשמי ומי באופן בלתי רשמי.

ייתן ה' שנצליח להמשיך לעשות את העבודה שהוטלה על דורנו על ידי הרבי, מתוך שמחה וטוב לבב, עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו אמן".

***

להלן קטע מתוך כתבה שפורסמה בעבר בתקשורת החב"דית:

עליגל זוכרת שכשהייתה בגיל חמש, לפני קום המדינה, צעדה עם אביה לכותל הצפוף במתפללים.

ביוני 1967, (תשכ"ז) לאחר מלחמת ששת הימים, כשאביה עבר להתגורר בעיר העתיקה, עליגל ואורי (בעלה) היו שלוחים במלבורן. מיד לאחר שכוחותינו כבשו את העיר העתיקה הרב סגל דרש לגור שם. "איננו יכולים ליטול אחריות על הביטחון שלך", סירבו החיילים.

הרב סגל בתשובה תלה את בטחונו בהקב"ה. "קיבלנו ממנו מתנה; האם אתם חושבים שאשאר בחוץ כשהערבים בפנים?" הם ליוו אותו בג'יפ. קפלון הבת: "הוא פשוט לא הבין איך אפשר לשחרר את ירושלים העתיקה ולא יגור שם אף יהודי!"

היישוב היהודי האחרון בעיר העתיקה היה בן 400 שנה והתפאר בבתי כנסת, ישיבות, מקוואות ובית רפואה. אבל כשנכבש על-ידי הערבים הם חיללו והשחיתו הכל.

לאחר שצעד לכותל ותקע שוב בשופר בדמעות שמחה, פנה לבחון את בית הכנסת של ה"צמח צדק" בעיר העתיקה. מיד החל בשיפוצו. הוא מצא בניין מוזנח בן שלוש קומות שהיה בבעלות חב"ד עד 1948 (תש"ח). היה שם מרתף, קומה ראשונה עם חנויות וקומת מגורים שנייה. לכלוך ואי-סדר קידמו את פניו.

הוא החליט ששם יגור. עמד בתוקף על כך שיהודי מוכרח להתגורר בירושלים העתיקה שאם יתקיים משאל, לפחות יהיה יהודי אחד במקום. אשתו שתמכה בו בדרך כלל לא הצטרפה. היא היתה ניצולת פרעות תרפ"ט בחברון וחיה תחת טראומת ההרג שביצעו הערבים ביהודים. למרות שהגיע לבקר אותו מזמן לזמן, רק לאחר שנה עברה גם היא לגור עמו. עד אז היא המתינה שיהודים נוספים יצטרפו.

ביוני 1967 (תשכ"ז), כשעליגל בתו שמעה במלבורן על צעדו של אביה היא רצתה מאוד לנסוע לירושלים. במכתב לרבי היא פירטה את תחושותיה וביקשה רשות לחזור הביתה. אבל נענתה בשלילה, וקיבלה היתר לבקר עם פעוטה בן שמונת החודשים.

"אני מאוד שמחתי" היא אומרת "חשבתי שמשיח מגיע, והרגשתי רחוקה כל-כך באוסטרליה". כשהגיעה לישראל באה עם אחותה לבלות שבת עם אביהן. זה היה בחורף, ולמרות ניסיונותיו של האב לשוות מראה סביר לחדר, עיקר המאמצים הופנו לשיפוץ וניקיון בית הכנסת. החלונות בחדרן של האחיות היו שבורים ואוויר קר חדר בעדם עד שלא יכלו להירדם מרוב קור למרות המעילים הרבים בהם התכרבלו.

עליגל צפתה בטיול שערך עמה אביה בערבים רבים מאוד, פי אלף מהיהודים, אך הערבים הם אלו שפחדו מהיהודים. הרב סגל האדריכל שיפץ במהירות את בית הכנסת בכדי שבראש השנה יוכל לשמש מקום לתפילות. בין המתפללים היה מי שנעשה נשיא המדינה, מר זלמן שזר. הרב סגל הסתייע בסופר והעיתונאי, הרב אהרן ביר מומחה לישראל וירושלים והרב שמעון חיימסון שנולד בעיר העתיקה והיה מצאצאיה של הרבנית מנוחה רחל בת אדמו"ר האמצעי…".

הזוית האישית

הנכדה מרים: היתה לי הזכות לשמוע מסבתי היקרה על סבא, ראש המשפחה, שמסר את נפשו למען יישוב ארץ ישראל וירושלים בפרט.

סבתא עליגל: היתה לי חוויה מיוחדת לספר לנכדתי על אבי ז"ל ועל פעולותיו הכבירות למען עם ישראל וארץ ישראל. שמחה על ההזדמנות שניתנה לי במסגרת תוכנית 'הקשר הרב דורי'.