מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

היהודי הנודד

סבא יצחק עם הנכד נסים
יצחק פיחה, 1955
בכל דור ודור מדינה אחרת

שמי יצחק פיחה, נולדתי בכ"ג באב, תשי"ג, 4 באוגוסט 1953 באליזבטוויל, קונגו הבלגית (היום לובומבאשי, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו). אני דוגמה טובה של היהודי הנודד. המשפחה שלי במקור מגירוש ספרד והגיעה לאימפריה העות'ומנית. הסבא שלי, אברהם בן נסים, נולד באימפריה העות'מאנית, באזור שהיום נקרא מרמריס ונמצא בטורקיה. אבא שלי, נסים בן אברהם, נולד ברודוס שבימים ההם היה חלק מאיטליה והיום הוא חלק מיוון. אבי פגש את אמי, סילביה ישראל, בקונגו הבלגית ושם הם התחתנו. המשפחה שלה גם היו מגורשי ספרד שעברו לקונגו במאה הקודמת. אני נולדתי בקונגו הבלגית. הכרתי את בת זוגתי, מלני, בסי פוינט שבדרום אפריקה. בשנת תשל"ח – 1977 ובהיותי בן 24 התחתנו. נולדו לנו שלושה ילדים. שניים נולדו בדרום אפריקה – אברהם זאב וטובה לאה והילד השלישי, איתן צדוק נולד בארץ ישראל. יצאנו לשליחות מטעם המעביד שלי לטורקיה כביכול לכמה שנים בודדות, משם נשלחנו לאיטליה וארצות הברית. הבת התחתנה בארצות הברית ונולדו לה תאומים שם. שני הבנים חזרו לארץ. אחרי דרך ארוכה בחו"ל חזרנו גם אנו ארצה.

מפת הנדודים של משפחת פיחה

תמונה 1

במסע במנהרת הזמן המשפחתית

הסבא שלי העביר את המשפחה שלו מטורקיה לרודוס כי היו שם בתי ספר של אליאנס והייתה שם קהילה יהודית עם מוסדות. היה לו עסק גדול במגרי (היום פטהייה) בטורקיה. סבא חי בקו טורקיה – רודוס בגלל העסק. הוא היה איש עשיר מאוד, היו בבעלותו ברודוס חצר שמסביבה שבעה בתים שבהם גרו בני המשפחה ומשפחות אחרות.

באותם ימים האיטלקים חקקו חוקים גזעניים שאסרו על היהודים להיות בעמדות חשובות כבעלי עסקים ומנהלים. אבי היה נער בן 15 בשנת 1939, כשאחותו ובעלה החליטו לעזוב את רודוס כדי לברוח מהמצב שם. הם ביקשו מסבתא שלי לקחת את אבי ואת הדוד שלי, בן השלוש-עשרה, יחד אתם לברצלונה. סבתא שלי הסכימה שאבא שלי ילך אתם אבל רצתה שהדוד יישאר אתה, כדי שלא תישאר לבדה ברודוס, כיוון שבעלה היה בטורקיה רוב הזמן. הם הפליגו לכיוון ברצלונה אבל מלחמת העולם השנייה פרצה והספרדים סגרו בפניהם את הגבול. הם נסעו לטנג'ר שבמרוקו שהייתה עיר ניטרלית. בינתיים סבא שלי חזר לרודוס לביקור ובחזרתו לטורקיה המשטר המקומי חייב אותו למכור את העסק תוך יום אחד ולחזור לרודוס, בטענה שהוא נהיה איטלקי למרות שהיה טורקי. לטענתם העברת משפחתו לרודוס מהווה הוכחה. הוא אכן מכר את העסק, כמובן בהפסד מרובה, אבל לפי דודתי הקונה שילם את החוב בסוף. זמן קצר אחרי שסבא חזר לרודוס, ספינת פליטים מאירופה בדרך לפלשתינה נתקעה על הסלעים קרוב לחוף רודוס. סבא נכנס למים יחד עם תושבים אחרים להציל את אחיהם.  הוא חלה מהמאמצים ונפטר אחרי כמה שבועות לאחר מכן, ונקבר בבית העלמין ברודוס קרוב לקברה של אימא שלו.

אבא שלי, נסים, הגיע לקונגו בזמן מלחמת העולם השנייה מרודוס שבה נולד דרך טנג'ר שבמרוקו. הוא יצא בגיל 15 עם אחותו וגיסו שהיו מבוגרים ממנו בשמונה שנים, וכך ניצל מלקיחת היהודים מרודוס על ידי הנאצים. אמו ואחיו נהרגו במחנות הריכוז ואבא שלו נפטר ברודוס. למעשה יותר לא נפגש עם הוריו ואחיו. בקונגו הקים מספר עסקים כולל מפעל סבון, תפירת בגדים, חנויות ביגוד ועוד. הוא היה צריך לנסוע בין כפרים רחוקים בלילות דרך יערות לא מוארים ובדרכים לא סלולות. לילה אחד הוא ראה בקצה האורות של המכונית שלו תאו ומיד עצר.  התאו לא זז והסתכל עליו באיום והוא הרגיש שחייו בסכנה. הוא לקח את הרובה צייד וירה בו. התאו ברח ליער ואבי המשיך בדרכו. למחרת הוא חזר לאזור שבו ירה בתאו ומצא כפר צריפים. הוא שאל את אנשי הכפר: "האם משהו ראה תאו?". אחד הכפריים אמר לו שהוא ירה בפרה שחורה ושעליו לפצות בעל הפרה. אבא היה חוזר ומספר את הסיפור בהתלהבות והיה צוחק על עצמו.

המשפחה ברודוס, 1927

תמונה 2

בשנת 1960 (תש"כ) הייתה מהפכת עצמאות בקונגו והיינו בסכנת חיים. כוחות ארצות הברית הוציאו נשים וילדים במטוסי מובילי ציוד וטנקים של חיל האוויר של ארצות הברית לרודזיה הדרומית. לא היו מושבים במטוס וישבנו על מזרונים לאורך הטיסה. חיינו ברודזיה שלושה חודשים כפליטים, עד שאבי בא לאסוף אותנו בחזרה לקונגו. לאחר מכן האזור שבו חיינו הכריז על עצמאות מקונגו, וזה גרם למלחמות בין שתי המדינות והאו"ם שהתערב כביכול לשמור על שלום – היו לנו שכנים וחבר משפחה שנהרגו על ידי כוחות האו"ם. שוב פינו אותנו בסתר כדי שלא ניתפס על ידי מורדים שחורים שחיפשו להרוג לבנים. הפעם פונינו ברכבת לרודזיה הצפונית. אחרי שחזרנו הביתה נאלצנו לברוח שוב כמה פעמים ברכב לרודזיה הצפונית, למצוא מקלט אצל קרובים שלנו. בשבט תשכ"ב, דצמבר שנת 1961, יצאנו ברכבת לדרום אפריקה כביכול לחופשה. ההורים שמרו סוד מאתנו, הילדים, שאנחנו מהגרים. הנסיעה נמשכה מעל לחמישה ימים. משפחתנו מנתה ארבע נפשות שהצטופפו בחדר קטן בקרון רכבת. חצינו את חצי יבשת אפריקה ובדרך ראינו הרבה חיות בר. אבא שלי חזר לקונגו למכור את מה שנשאר שם. הוא חזר אחרי חודשיים לאחר נסיעה של ארבע וחצי ימים ברכב קטן. החיים היו קשים בדרום אפריקה ואימא בכתה ורצתה לחזור בחזרה לקונגו, שם נולדה, התחתנה והקימה משפחה. אבי הסכים לחזור לקונגו במכונית הקטנה – אחותי ישבה בין שתי המושבים הקדמיים ואני ישבתי בצפיפות ליד המזוודות שהיו על המושב האחורי – נסענו ארבע וחצי ימים מהבוקר עד הלילה. אחרי שחזרנו היה ברור לאימא שלי שהקונגו שבו נולדה ואליו התגעגעה כבר לא קיימת – המציאות השתנתה והמקום שינה פניו – חזרנו שוב לדרום אפריקה באוטו הקטן ומאז הורי אף פעם לא רצו לחזור לקונגו.

כחלק מזיכרונות ילדותי אני זוכר את השירים שליוו אותי. שירים בשפות שונות כגון:

אלואט, ז'נטי אלואט" בצרפתית:

שירים באיטלקית כמו "ואולרה" https://www.youtube.com/watch?v=vRF5zSczYEs

ובספרדית כגון "קיסס, קיסס, קיסס"-

ו"בזאמה"

השירים היו מושרים ברדיו וסבא שלי היה שר אותם וגם אני למדתי אותם. הייתי שר אותם בקול רם במקלחת וסבתא ואימא שלי היו מזמינות את השכנים (שהיו קרובי משפחה) לבוא לשמוע אותי.

כשהצגתי את עצמי, סיפרתי שאני דוגמא טובה ליהודי הנודד ובחרתי להתמקד בעשור שנות ה-80-90, עשור בו עליתי ארצה. לכאורה הגעתי למנוחה ולנחלה אולם גם אחרי שעליתי לארץ ישראל המשכתי בנדודי. בעשור הזה חווינו הרבה מקרים חשובים בחיים המשפחתיים, כולל לידת שלושת הילדים שלנו, עלייה לארץ, קליטה בקיבוץ וחזרה לחיים עירוניים, גיוס לצה"ל, ושליחות לטורקיה. בנוסף לחוויות חיים במדינות חדשות, הייתה תקופה כלכלית מאוד קשה בארץ בגלל אינפלציה גבוהה מאוד (עד27.5% בחודש אחד!) שגרמה להקמת ממשלת אחדות לאומית בין המערך והליכוד. כתוצאה מזה ממשלת ישראל הצליחה להגע להקפאת מחירים ושער הדולר ולהתחיל במסלול הארוך לתיקון הכלכלה בארץ ישראל ולחיזוק השקל.

מגיל צעיר בקונגו הייתי בתנועת הנוער הבונים של תנועת הקיבוצים. מגיל 15 המשכתי בתנועה בדרום אפריקה. מחניך הייתי למדריך קבוצת השתילים, עד גיל 20.  אשתי, מלני, גם הייתה בתנועה ברודזיה. האמהות שלנו גם היו בתנועת הבונים בשנות הנעורים שלהן. באפריקה בשנים אלו הציונות והקשר עם ארץ ישראל היו מאוד חזקים. כמו הרבה יהודי הגולה חלמנו לעלות לארץ ולהיות חלק מנס חזרת העם היהודי לביתו. הדודה והדוד שהצילו את אבי מגורל יהדות רודוס עלו לארץ ממרוקו אחרי שאבא היגר לקונגו. אבא היה שולח כסף למשפחה בארץ כדי לעזור להם לשרוד בשנים הקשות לפני ואחרי קום המדינה. אני זוכר שהיו לנו כמה תקליטים בעברית שהיינו שומעים על הפטיפון ופעם או פעמיים בשנה בחגים היינו מדברים עם הדודה ודוד בטלפון לכמה דקות (שיחת טלפון לחו"ל הייתה מאוד יקרה).

אחרי שבננו הבכור, אברהם זאב, נולד, עברנו ליוהנסבורג ושם נולדה בתנו, טובה לאה. בתקופת ההיריון התעורר לנו החשק לעלות לארץ, לעזוב את החיים החומרניים מאחורינו ולבנות בית בארץ ישראל, במדינה שלנו. לא נולדנו בדרום אפריקה והרגשנו כגרים במדינה זרה, למרות שחייתי שם מעל עשרים שנה ואשתי שמונה שנים – רובן בקייפטאון, העיר הכי יפה בעולם. ידענו גם שלא יהיה שם עתיד לילדינו והם יצרכו לקום ולצאת משם. המשפחה והחברים חשבו שאנחנו לא שפויים. שהחלטנו לעזוב תפקיד בכיר, וילה יפה וגדולה עם משרתת, ולעלות לארץ. היו אנשים שהיגרו לאוסטרליה, אנגליה וארצות הברית – אבל להגר לישראל, ועוד בזמן שהכלכלה דווקא חזקה בדרום אפריקה, היה נראה כמעשה חסר הגיון. אנחנו ידענו שארץ ישראל שלנו ונהיה בבית בארץ. במקרה שליחת העלייה הייתה חברת משק בקיבוץ יזרעאל, והיא שאלה אם אנו מוכנים ללכת למרכז קליטה בקיבוץ גבעת ברנר. הסכמנו בהבנה שיהיה אפשר לבדוק משם את כל אפשרויות הקליטה. הייתה לנו משפחה שנקלטה לקיבוץ מעגן מיכאל חמש שנים לפני שאנחנו עלינו.

באולפן בקיבוץ גבעת ברנר

תמונה 3

במרכז הקליטה עבדנו חצי יום ולמדנו עברית חצי יום. שבוע אחד למדנו בבוקר ועבדנו אחר הצהרים ושבוע שני ההיפך. אני זוכר כשעבדתי במפעל רהיטים עם פועלים שכירים והם שמעו שאני רואה חשבון במקצועי, הם היו בהלם ושאלו: "מה אתה עושה פה?". עניתי במילה אחת "ציונות". הוא החזיר לי בשאלה נוספת, בפה פעור: "מה זה?". כשעניתי לו הוא מיהר לקרוא לחבר שלו ואמר שינסה להסביר לו מה אמרתי, ושאל אותו אם אולי הוא ידע למה התכוונתי. לא ידענו אז שבמרכז קליטה בקיבוץ קיים מסלול קליטה בקיבוץ ומושב שיתופי של התק"מ בלבד. אחרי תקופה קצרה באו מגייסים מקיבוצים אחרים בהצעה לארח משפחות לסוף שבוע כדי לבדוק אם הן מתאימות למשק שלהם מבחינת ההרכב המשפחתי – גילאי הילדים לשילוב במערכת החינוך שלהם ולצרכי כוח האדם לעבודה במשק. בדקנו כמה קיבוצים ומושבים והתברר שלא הייתה אפשרות לבדוק מסלול מושב עובדים או עירוני. החלטנו לקבל את ההצעה מקיבוץ גשר הזיו בגליל המערבי, למרות שעברה פחות משנה למלחמת שלום הגליל. הקיבוץ ענה על מרבית דברים שחיפשנו. לחיות בקיבוץ עם 500 נפשות, מעל מאה משפחות, זה כמו משפחה אחת גדולה. יש משפחות ברוכות ילדים שמגיעות במשפחה המורחבת למספרים כאלו, ועדיין הם לא אוכלים כל סעודת ערב שבת וחגים ביחד. זו חוויה שלא מתעייפים ממנה. היו לנו חברים טובים שם שאנחנו עדיין מבקרים מדי פעם.

לאחר עבודה במקצועות שלנו וחיים חומרניים בדרום אפריקה, החיים בקיבוץ הין מאוד מרעננים. אני עבדתי במטע אבוקדו ומלני במכבסה ובמטבח המשותף של הקיבוץ. אהבתי מאד את העבודה במטע. יצאנו לעבוד בשעה 04:00 בבוקר וסיימנו בשעה 12:00בצהרים. אחרי ארוחת צהריים היה זמן לנוח לפני שהולכים לאסוף את הילדים מהפעוטון והגן על האופניים. איזה הבדל בין חיים כאלו לנסיעות של שעתיים לפחות ביום, הלוך ושוב מעיר אל העיר. אחרי שלושה חודשים החליפו לנו מקומות עבודה כדי שיוכלו לבחון אותנו בכמה שיותר מקצועות נדרשים במשק. אותי הכניסו לעבוד בקו יצור במפעל הזרקת מוצרי פלסטיקה. זה היה פחות מספק מלהיות בחוץ בעבודת הארץ הקדושה. מנהל הכספים במפעל התחיל למשוך אותי פעם או פעמיים בשבוע למשרד הנהלת החשבונות כדי לעזור לו לתמחר מוצרים שונים, למרות שאסור היה למועמד קליטה לעבוד במקצועו. המפעל ייצר רהיטי ילדים, משטחים קלים במיוחד ליצוא פרחים, פירות ,מוצרי פלסטיק מוקצף כתחליף עץ כגון דפנות למכלים חקלאיים, כוורות לדבורים, פצצות אימון לחיל האוויר ומוצרים אחרים למערכת הביטחון. אחרי שנה, האסיפה הכללית קיבלה אותנו כחברי קיבוץ. בינתיים מלני עברה לתפקיד במערכת החינוך והייתה מרוצה מאוד בעבודתה עם צוות ישראלי והעברית שלה השתפרה.

במפעל התמחור שלי היה ידני וכל שינוי דרש חישובים מחדש במחשבון. באותו הזמן הגיע המחשב האישי של איי. בי. אם. לקיבוץ, אחד למנהל ואחד למחסנאי. על המחשבים לא היו תוכנות שימושיות חוץ מגיליון עבודה (גרסה פרימיטיבית, דומה לאקסל). המנהל ביקש ממני לעשות משהו עם המחשב הלא מתקדם הזה. למדתי את תוכנת ההפעלה של המחשב והגיליון והעליתי את התמחור למחשב. הלימוד עצמו נתן לי סיפוק רב. האמת שהעבודה במקצוע שלי בקיבוץ הביאה אותנו בסופו של דבר לעזוב את הקיבוץ. התמחור שלי הסביר את ההפסדים של המפעל, אבל ההנהלה לא הסיקה מסקנות, למרות שידעו ששנים רבות היו רק הפסדים. באותה תקופה קיבלתי הצעה מהסופרמרקט הגדול בזאיר (קונגו) לעבוד שם כמנהל הכספים. רציתי לנסוע לראות במה מדובר, למרות שהיו לנו התלבטויות גדולות לגבי עזיבת הארץ לאחר שהות קצרה. תהינו האם זה יקשה על ילדנו. הצעת העבודה משכה אותי, מפני שהם הכירו במקצועיות שלי ובקיבוץ לא. ביקשתי אישור לנסוע וסירבו לתת לי לצאת, בהיותי חבר משק. איש המכירות של המפעל שחי בקיבוץ עשרות שנים עזב עם משפחתו לארצות הברית ואותי העבירו לתפקידו, כדי שאלמד שקשה יהיה למכור את המוצרים במחיר גבוה יותר. הפתרון שלי היה לייעל את היצור, להוריד את העלויות ולהעלות במקצת את המחירים. הנהלת המשק החליטה לקחת הלוואה גדולה כדי לבנות מפעל נוסף הגדול פי שניים מהמפעל הקיים, כלומר תהיה להם יכולת ייצור גדולה פי שלושה. בינתיים האינפלציה הגיעה לשיא של 27% בחודש אחד (1,000% שנתי) והוקמה ממשלת אחדות לאומית כדי לשקם את הכלכלה. המחירים של כל המוצרים בארץ הוקפאו, הורידו שלושה אפסים מהלירה ונולד השקל החדש, עם שער קבוע לדולר ארצות הברית. בהתחלה היה מיתון ומצוקה ואנשים התחילו לעבור מהערים לקיבוצים. באותה תקופה קיבלתי שוב הצעה מאותה חברה בחו"ל והחלטתי שאני חייב לבדוק אותה. ידעתי אם אסע לא נוכל להישאר בקיבוץ, כי הלכתי נגד החלטת הקיבוץ. לכן, כשהלכתי לקונסוליה של זאיר לברר איך מקבלים ויזה גם בדקתי את עלות הדיור ברעננה ושלחתי קורות חיים למשרד חיפוש משאבי אנוש. בקונסוליה נתנו לי לשבת במשרד בצד והתחלתי לקרוא עיתונים ומגזינים בצרפתית מזאיר. כל מאמר היה קשור לנשיא מובוטו ססה סקו ומשפחתו.  הבנתי מה זה לחיות תחת דיקטטורה וזה לא מצא חן בעיני. אחרי כמעט שעה יצאתי לרחוב וחזרתי לקיבוץ. תוך ימים ספורים קיבלתי הצעה לעבודה במשרד רואה חשבון בתל אביב ולדירה בשכירות מהפדרציה הציונית של דרום אפריקה. הודענו לקיבוץ על עזיבה ועברנו לרעננה. ברעננה היו לנו קרובי משפחה מהצד שלי ומהצד של אשתי, מלני. המשכורת הייתה קפואה אבל נהנינו ללכת לערוך קניות שוב ולבשל לעצמינו מה שבא לנו. לילדים לא היו קשיי הסתגלות בכלל ונקלטנו מהר. כל דיירי הבניין היו יוצאי דרום אפריקה ורודזיה ואפילו חלק היו מכרים שלנו.

כנהוג במשרד רואי חשבון, עובדים רוב הזמן אצל לקוחות בשיתוף עם עובד או עובדים מהמשרד. זה עזר לי בשיפור העברית בתחום המקצועי והכרת עסקים ואזורים שונים בארץ. גם אשתי מצאה עבודה במשרד של סוכנות ביטוח, דומה לעבודה שלה בדרום אפריקה. אחרי כשנה קנינו דירה במטרה להשתקע ברעננה. בינתיים התפרסמה הצעת עבודה בעיתון למנהל כספים בסוכנות רויטרס, חברה בינלאומית. חבר הציע שאשלח קורות חיים ואתראיין לתפקיד זה. עשיתי זאת והתקבלתי לעבודה. זמן קצר לאחר מכן קיבלתי צו גיוס לטירונות.  התייצבתי בסוכות באותה שנה ועברתי טירונות במשך שישה שבועות, ממש כמו הצעירים.  אני הייתי בן 34, אבל היו כמה מבוגרים ממני כולל עולה אתיופי מעל גיל 40. מאוד נהניתי מהטירונות, חוץ מהמקלחת חובה בשעה 2:30 לפנות בוקר במים קרים. פעם בשנה יצאתי למילואים בבסיסי חיל האוויר ופעם נוספת לתרגילים. היה כיף לצאת מהשגרה ולפגוש חברים ששירתנו ביחד בטירונות ובמילואים קודמים.  הילד השלישי, הצבר שלנו – איתן צדוק, נולד בתקופה הזאת.

בגיל 34 בטירונות, אוקטובר 1987

תמונה 4

מעבר לתפקיד הרגיל כמנהל כספים, הקמתי חברת בת בארץ. חברת האם הייתה באנגליה. כדי לשפר את המצב המשפטי והמיסוי של החברה בארץ נשלח נציג מלונדון לתקופה של כשלוש שנים. היינו שלושה אנשים מקומיים השואפים לתפקיד מנכ"ל החברה בעתיד. אמרו לנו שכדי להתקדם לתפקיד הזה אנו חייבים לצאת בשליחות בחו"ל. מנהל המכירות יצא לארצות הברית ואחר-כך אני יצאתי לטורקיה ולאחר מכן המנהל הטכני יצא לזימבבווה לכהן כמנהל עסקים לאזור של אפריקה. איתן היה רק בן שנה כשיצאנו לשליחות.

התפקיד שלי היה זהה לתפקידי בישראל. ההבדל המהותי היה שהעסק הניב פי חמש במחזור והצוות היה גדול יותר, בנוסף התבקשתי להקים חברת בת. כשהגענו לטורקיה לא דיברנו מילה בטורקית, ובתקופה הזו מעט אנשים חוץ מאלו בשירותי תיירות דיברו שפות זרות. היינו צריכים ללמוד טורקית כמה שיותר מהר ולהסתדר בקניות, אחזקת בית ומכונית. הטורקים לא נתנו לאנשי חוץ להחזיק בחשבון בנק, אז הייתי מקבל משכורת בצ'ק שנפדה למזומן על ידי נהג החברה. עדיין היו להם לירות טורקיות, ובקבוק קולה עלה 2,000 לירות. בחודשים הראשונים פחדתי ללכת הביתה עם כמות שטרות גדולה, אז חילקתי אותם ושמתי בין הנעליים, בכיסים של המכנסיים, במעיל, בתיק העבודה ועוד. למזלנו הייתה לנו כספת בדירה.

איסטנבול

איסטנבול הייתה אז עיר גדולה מאוד עם כ-6.5 מיליון תושבים, לעומת העיר הגדולה שחיינו בה עד אז, יוהנסבורג, עם כ-1.6 מיליון תושבים. העיר מפוצלת בין הצד האסיאתי והאירופי על ידי הבוספורוס והדירה שלנו הייתה בשכונה בצד האירופי על גבעה מעל המים. בלילה היינו יושבים בסלון ורואים ספינות מסחריות שטות מהים השחור לכיוון הים התיכון והפוך. חוץ מרכב פרטי ותחבורה ציבורית שכולל מוניות שירות (דולמוש), אוטובוסים ומוניות, יש אפשרות לנסוע בין חלקי העיר במעבורות (וופאר). מעבר לזה שיש בנסיעה על המים חסכון בזמן, היה גם נעים לשוט. הילדים היו בבתי ספר בינלאומיים והמשיכו ללמוד באנגלית והכירו ילדים עם תרבויות שונות. פעם ראשונה שלמדנו סקי היה בחורף בטורקיה. עד אז לא שהינו במדינות מושלגות. נסענו לבולגריה לשבוע לעשות סקי עם חברים מטורקיה ומשפחה מאנגליה שהגיעה גם לחופשה. היו לנו הרבה אורחים שבאו לבקר בטורקיה בזמן שחיינו שם. אמי באה בקיץ בשנת 1990 ואשתי ארגנה טיול ברכב שכלל את כל העיירות ואטרקציות – מאיסטנבול עד המרמרים, נסענו גם לרודוס כדי לבקר בבית הקברות בו קבורים סבא רבא וסבתא רבתא, ביקרנו בבית הכנסת שבו התפללה המשפחה, ראינו את הבתים של סבי ועוד. המשכנו חזרה לטורקיה ונסענו לאנטליה, קוניה, אנקרה וחזרנו לאיסטנבול אחרי שלושה שבועות. חשוב לציין שזה היה לפני עידן האינטרנט וכל התכנון נעשה מקריאת ספרים, ליקוט מידע וכל הזמנה נעשתה על ידי טלפון נייח.

תוך כדי נסיעה עם אמי למדנו שהמשפחה חיה בטורקיה לפני שעברו לרודוס, ושהרבה מהמילים בלאדינו מוצאן מטורקית וכלל לא ספרדית.  אנחנו נהנינו מאוד מהחוויות בטורקיה, עד שמחבלים שמאלניים קיצונים ירו בחבר טוב שלנו כשהוא יצא מהמעלית בבניין משרדו. הוא היה סגן מנהל חברת ביטוח אנגלי. היו אמריקאים שעבדו בחברות שירותים צבאיים שגם נהרגו על ידי מחבלים בפיצוצי מכוניות. בהזדמנות הראשונה שהייתה לנו, הסכמנו לקבל הצעה לתפקיד יותר בכיר בחברה בדירקטוריון של החברה באיטליה. בשנת 1993 הציעו לי תפקיד סמנכ"ל של החברה ברוסיה והמדינות העצמאיות לשעבר – חלק מהאיגוד הסובייטי. אבל לפי מחקר שעשיתי, מוסקבה הייתה מסוכנת מדי, במיוחד ליהודים. שנה לאחר מכן קיבלתי תפקיד בניו יורק בחברת בת בתחום ההייטק שהוקמה על מנת לנצל טכנולוגיות חדשות ולהשקיע בחברות. אחרי חמש שנים הפסקתי לעבוד בחברה ורצינו לחזור לארץ, אבל זה לא הסתדר בגלל הגילאים של הילדים. ניסינו שוב לחזור בשנת 2003 ולא התאפשר. בסוף הצלחנו לחזור בחודש אלול, ספטמבר שנת 2016. חווינו קשת תרבויות שהרבה אנשים אפילו לא חולמים עליהן, אבל לו היינו נשארים תקועים בחו"ל – לא היה שווה בכלל. אני שמח שחזרנו ארצה.

עם משפחתי המורחבת

תמונה 5

מצגת התמונות המלאה של סבא יצחק פיחה:

הזוית האישית

סבא יצחק: כשכלתי טליה שאלה האם אני רוצה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, חשבתי שמדובר במפגש אחד שבו הנכד יציג משהו שהוא כבר הכין עם הוריו, וכמובן שהייתי מעוניין לבוא ולשמוע. בחלומות לא הייתי מדמיין ההשקעה של הצוות, בית הספר, המבוגרים והילדים בתכנית הזאת. כמה חבל שלא הייתה לנו הזדמנות בדור שלנו, כשהיינו ילדים, לשאול שאלות כדי לתעד החיים של הדורות שבאו לפנינו בכדי להעביר לדורות הבאות. אני לא הכרתי הרבה מהמשפחה שלי, כי הם נהרגו על ידי הנאצים ובמלחמה והיה דור שלם שלא רצו לדבר בגלל הכאב הגדול. התכנית נתנה לי הזדמנות לחבר את הסיפורים שכן שמעתי ושמות המשפחה להעביר לנסים נכדי, לילדים ולנכדים אחרים. אני מודה לכל המארגנים בכל לב על החוויה הזאת.

אין ספק שהקשר בין נסים וביני התחזק באופן משמעותי ואני מרגיש שזו רק התחלת הדרך. אני גם רוצה להמשיך את הסיפור כדי שכל הצאצאים יוכלו להכיר את המשפחה ומאיפה באו. הביקור במוזיאון בית התפוצות היה מאוד מרגש ונתן לנו זמן יותר ארוך להתקשר עם נכדי.

הנכד נסים: עבורי להיות בתכנית הקשר הרב דורי, להיות עם סבא שלי, זה מרגש וחוויה מאוד מיוחדת. גיליתי על עצמי שכיף להיות רק עם סבא שלי וזה מהנה אותי לעשות אתו פעילויות. המפגש המשמעותי בשבילי בתכנית היה המפגש לסדנת פורים, כי המסכה של סבא שלי הייתה מהממת ויצירתית. למדתי להיות עם סבים וסבתות שלנו זה אחד הדברים החשובים בחיינו…

טליה, אמא של נסים, הכלה של סבא יצחק: הנה כמה מילים ממני: התכנית הזו נתנה הזדמנות לחבר את סבא ונסים עוד יותר, היה להם זמן איכות והם ידעו שפעם בשבוע יזכו להיפגש ולעשות משהו ביחד, רק שניהם. נהניתי לראות אותם חווים את התכנית, ושזה משמעותי שנסים יבין מאיפה השורשים שלו. התכנית הזו הייתה מאוד חיובית עבור הילדים וגם עבור הסבים. אני חושבת שזה רק מחבר בין הדורות ובמיוחד נותן לדור הצעיר התבוננות אחרת על הסבא/סבתא שלו.

מילון

קונגו הבלגית
קונגו הבלגית היא מדינה שהייתה בעבר תחת שלטון האימפריה הבלגית. משלחות מחקר אירופאיות הגיעו למקום בסוף המאה ה-19. האזור מופה על ידי מגלה הארצות האמריקאי הנרי מורטון סטנלי, דבר שאיפשר את הקולוניזציה האירופאית. בועידת ברלין ב-1885 הועברה קונגו לרשותו של לאופולד השני מלך הבלגים. הוא הפך אותה לרכושו הפרטי וקרא לה "מדינת קונגו החופשית". באותה מדינה "חופשית", הייתה האוכלוסייה המקומית נתונה להתעללות קשה וניצול מצד הלבנים במטעי גומי ושאר מחצבי המדינה. קונגו הבלגית קיבלה עצמאות ב-30 ביוני 1960, ונקראת מאז הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”תהיה שמח בחלקך ובכל זאת תשאף לממש את כל הכישרונות והברכות שנתן לך הקב"ה“

”כל שתעשה - תעשה בכל הלב, אפילו אם נראה קשה, משעמם ומעצבן“

”ברח מחרטה. כל צעד קטן יביא אותך למטרה בדרך ארוכה“

הקשר הרב דורי