מאגר סיפורי מורשת

במסגרת תכנית הקשר הרב דורי – "מזקנים אתבונן" בביה"ס גנים גני תקווה.

סבי נולד בי"א באייר 1934 בבגדד, בשם אלבר, להורים מסורתיים מאוד. אביו היה חזן ידוע ואמו הייתה

מורה לתפירה בבית ספר לבנות. היו לו 3 אחים ו – 3 אחיות כשהוא השישי מבין 7 הילדים.

אביו של סבא דאג שכל הילדים יקבלו חינוך בביה"ס יהודי בינלאומי.המשפחה גרה ברובע מעורב של יהודים

ומוסלמים בשכנות טובה.

היהודים דאגו לכבד את שכניהם המוסלמים בדברי מאכל ומתיקה, באירועים משפחתיים וחגים וכך עשו

גם המוסלמים כלפי היהודים.

 

סבא למד בביה"ס "אליאנס" כאשר תוכנית הלימודים מוכתבת מהנהלת אליאנס בצרפת

."למדנו את השפה הערבית, האנגלית, הצרפתית ואת התנ"ך. זכור לי שבשנת 1941 בערב שבועות פרצו

פרעות ופוגרום נגד היהודים, בהנהגת לאומני מוסלמי בשם רשיד עלי גלני"

במשך 3 ימים נשדדו חניות וכ -200 איש נרצחו וכ – 1000 נפצעו . בתי יהודים נבזזו ובתי כנסת נשרפו.

הדבר בא כהפתעה לקהילה היהודית, בעלת שורשים מקומיים בת 2500 שנה.

הקהילה היהודית, לא הייתה מוכנה להגנה עצמית. הרבה משפחות נשארו ללא פרנסה, ללא הורים

ובחוסר כל. "בפתח הרחוב שלנו עמד קצין עירקי אשר לא נתן לפגוע ולפרוץ את בתי היהודים בשכונה שלו,

וזאת עקב הידידות שלו אם יהודים בשכונה.

ישבנו מכונסים וחבויים בביתנו, כאשר אנו צופים דרך החרכים על מעשה השוד וההרג של המוסלמים ביהודים".

לאחר הפרעות מינה ראש הקהילה היהודית את אביו של סבא לעמוד בראש קבוצת מתנדבים שתפקידה

היה איסוף כספי תרומות, קניית מצרכי מזון וחלוקתם ליהודים נצרכים וחסרי כל, בעיקר לפני בואם של החגים.

הרבה יהודים תרמו על פי יכולתם וברצון למוסד הזה שנקרא בשם "עוזר-דלים" .

לאחר תקופה קצרה התעוררה בפני הקהילה היהודית השאלה, כיצד תגן על עצמה מפני הפוגרום הבא?

הוזמנו שליחים מארץ ישראל והוקמה התנועה הציונית בבגדד ובערים אחרות שתפקידה היה לימוד עברית,

חינוך לציונות , הכנה לעליה לארץ והקמת ארגון צבאי להגנה על הקהילה היהודית בעירק לעת פוגרום.

ניסים אחיו של סבא היה בין ראשוני המצטרפים לתנועה ולאחר שנתיים עלה לארץ ישראל בדרך בלתי ליגלית

הוא נדד, דרך מדבריות עירק, ירדן, סוריה, לבנון ועבר את הגבול עד הגיעו לקבוץ חניתה.

לפני עלייתו לארץ צירף ניסים, את שולה אחותו שהפכה למדריכה בתנועה ואת סבא ואחותו דבורה.

במשך השנים גדלה התנועה הציונית ולא הייתה משפחה אשר אחד מבניה לא הצטרף לתנועה.

מעל 12,000,  יהודים עלו לארץ בדרך בלתי ליגלית בעזרת התנועה הציונית ואחרים ביוזמתם הפרטית.

מרביתם הגיעו ארצה, מעטים נתפסו, עונו, ונשפטו לשנות מאסר. כמה מהם נרצחו בבתי הסוהר ע"י הערבים המוסלמים. היו כאלה שנתלו בכיכרות המרכזיים של ערי עירק.

בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור אשר הביאה לניצחון ישראל על שש מדינות ערביות שתקפו אותה

מכל צדדיה. הצבא העירקי נכשל ונסוג כאשר הוא משאיר אחריו חיילים פצועים והרוגים, כמו כן הגיעו לעירק

פליטים ערביים שגרו בישראל. כתוצאה מכך החלו התנכלויות של השלטונות ושל התושבים ביהודים.

התנהלו מעצרים וחיפושים אחרי אנשי התנועה הציונית , נתפסו מדריכים וחברי תנועה שעונו עד מוות

בדרישה שיסגירו את חבריהם, חלקם עמדו בעינויים וחלקם נשברו. חיי היהודים הפכו לגיהינום.

אלפים ניסו את מזלם לברוח מעירק בכל הדרכים האפשריות. "באותה תקופה נודע לעירקים על פעילות

משפחתי בתנועה, כך שנאלצנו לעזוב את הבית בו גרנו על שפת נהר החידקל. הסתתרנו בבתי קרובי

משפחה וזאת במשך שלושה חודשים . כל הזמן חלמתי לעלות לארץ ישראל עד שהודיעו לי מהתנועה להתכונן

לעלות בתוך שבוע.

בחצות הלילה נלקחתי ע"י אנשי התנועה לתחנת רכבת בבגדד. שם הצטרפתי לקבוצת בחורים כאשר אני

הקטן מבניהם (בן 13) . נסענו ברכבת וירדנו בכרכוק, עיר נפט בצפון עירק. שם החביאו אותנו בבתי יהודים

במשך שבוע באהבה ובחמימות. לילה אחד נלקחנו ע"י איש תנועה ונמסרנו לשלושה מבריכים כורדים על מנת להעביר אותנו את הגבול לפרס. הלכנו ברגל בלילות ובימים. החביאו אותנו בתוך ביצות מערות וחורשות.

הדרך נמשכה כ – 3 שבועות בפיתולים בין כפרים על מנת להתחמק מתשלום כופר מראש הכפר.

טיפסנו על הרים וחצינו ואדיות ונחלים. הקור היה עז בלילה. גשמים ירדו, היינו רטובים ובגדנו כבדים עליינו.

כמה בחורים נקעו את קרסוליהם. סוליות נעליי נקרעו ונאלצתי לקשור אותם בחוטי ברזל. לילה אחד רדפו אחרינו זאבים, לילה אחר החביאו אותנו המבריחים בתוך מערה. בחצות באו המבריחים עצמם, רעולי פנים היכו אותנו

ושדדו כל חפץ יקר שהיה לנו. היינו עייפים ורצוצים. כאשר קמנו ממנוחה קצרה גילינו שבחור אחד חסר אך

המבריחים כעסו מאוד על כך שביקשנו לחפש אותו ולא הסכימו לעצור את הליכת הקבוצה. למזלו של הבחור

שני בחורים שלנו לא וויתרו חזרו לאחור בריצה וגילו את הבחור החסר ישן  על סלע בשדה. הם העירו אותו

וחזרו לקבוצה בריצה.

היה מקרה של יום שלם ללא אוכל ושתיה ולקראת בוקר הביאו אותנו המבריחים לביצה מכוסה ירוקת.

אחד הבחורים נפל על פניו ושתה מים ישירות מן הביצה היתר הרתיחו מים ושתו אותם מסוננים בעזרת בד.

הבחור הנ"ל, לאחר יממה קיבל דלקת בגרון והפסיק לדבר ואנחנו לא יכולנו לעזור לו.

לאחר שבועיים הודיעו לנו המבריחים כי הלילה נגיע לגבול הפרסי. אכן בחצות הראו לנו המריחים אור הבוקע

מעמדה מימין שהיא פרסית והזהירו אותנו מהעמדה השמאלית שהיא עירקית הלכנו לבדנו ללא המבריחים

לצד ימין ובהתקרבנו לעמדה שמענו את החיילים בחוץ מדברים בקול רם בשפה העירקית. עצרנו את ההליכה

ופנינו מיד ברצה לעמדה השמאלית. שם בהתקרבנו לשם ניסינו לעבור את הגבול אך תפסו אותנו..

ביקשנו מהם לקבלנו כפליטים נרדפים הקצין הפרסי לאחר שראה את סיבלנו הסכים וכאות תודה נתנו לו את כל הכסף שנותר לנו. למחרת נלקחנו ע"י הצבא הפרסי ליד העיר טהרן למחנה קליטה של הסוכנות היהודית.

שם נשארנו חודש ימים להבראה ולהתרעננות מהמסע המפרך.רובינו היינו חולים וחלק אושפזו בבית חולים.

רב הזמן ירד שם שלג כבד אבל אני הרגשתי כה חפשי ומאושר והלכתי אם כפכפים.אחרי חודש הטיסו

אותנו לנמל תעופה בן גוריון. שם קיבל את פנינו גשם שוטף.

אני נלקחתי למחנה ילדים על הר הכרמל. כשהגענו ירד שלג כבד.נכנסנו לאכול בחדר האוכל כאשר לפתע

התקרה שהייתה עשויה מפח התמוטטה מכובד השלג, וכולנו ברחנו החוצה.

לאחר שבוע ימים הועברתי לביה"ס לילדים עולים בשפיים. שם השתנה שמי מאלבר ליגאל.

בשנת 1950 הבינו השלטונות העירקים כי רוב היהודים בורחים מעירק.לכן הודיעו כי היהודים יכולים להירשם

כדי לעלות לארץ.אכן רוב הקהילה היהודית שמנתה 120,000 איש נרשמו לעלות לארץ ישראל.

הממשלה העירקית ניצלה זאת כדי לגזול מהיהודים את רוב רכושם באופן חוקי, אך חלק רב מהיהודים

הצליחו להבריח כסף שהיה חבוי בבגדיהם, נעליהם, ובתחתיות כפולות במזוודותיהם בעלות תחתיות כפולות

לחו"ל., דבר שעזר להם בקליטה בארץ.

אחי ואחותי עלו לארץ בדרך בלתי ליגאלית והיתר הגיעו בטיסה.הורי גרו במעברת "בית ליד" במשך שנתיים

באוהל, הפרוץ לרוחות וגשמים בחורף וחום אימים בקיץ. בגיל 17 עזבתי את הקיבוץ, כדי לעזור להורי אשר

קנו בית ערבי בן 2 חדרים ברחוב החרמון.

עבדתי כשרברב ובינואר 1953 התגייסתי לצה"ל ושירתתי במשטרה הצבאית.

השתתפתי בכל מלחמות ישראל מלבד מלחמת השחרור.

בשנת 1960 התחתנתי עם שולה ז"ל ויש לנו שלוש בנות: תמי מיכל ואורית.