מאגר סיפורי מורשת

פרק 1

הכל התחיל בשני הורים, שנולדו באמסטרדם והיו חברים בתנועה הציונית בהולנד. הם נפגשו במגרש הטניס המקומי. את החתונה ערכו בצניעות רבה בשנת 1941, שנה ראשונה למלחמת העולם השנייה (הולנד נכנעה לגרמנים בשנת 1940). להורים קראו רודולף וז'ולי קול (kool).

במשך המלחמה התחבאו במקומות שונים ולא נפגשו זמן רב. לאחר השחרור מהגרמנים, נפגשו שוב והולידו אותי בשנת 1946.

שמי חיה, גם מהולנד, אני נקראת על שם רקדנית יהודיה שהייתה מפורסמת באותו זמן.

אבי התנדב למח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) ועלה עם תעודה מזויפת כי האנגלים לא נתנו לעלות לישראל. אבי שירת במלחמת השחרור ביחידה גבעתי.

בהיותי בת שנתיים, שנת 1948, אמי ואני עלינו לארץ בספינה ראשונה שיצאה מהולנד לישראל (לספינה קראו נגבה*). ההתחלה שלנו הייתה במעברה בפרדס חנה. לאחר זמן קצר העבירו אותנו למשפחה ותיקה ששמה שטרסנוף. אמנון בן למשפחה לימים נהיה שופט מפורסם.

נדידות:

פרדס חנה

לבאר שבע

לקריית בנימין (היום קריית אתא) שם גם אחי איתמר נולד.

לטבעון

להולנד בשנת 1958

בתמונה – הצמח היהודי הנודד

פרק 2

בגיל 20 החלטתי לעלות שוב לארץ.

בכדי לרענן את ידיעתי בשפה העברית הצטרפתי לאולפן בקיבוץ עין השופט. חודש לאחר שעברתי לתל אביב והתחלתי לעבוד באל על, פרצה מלחמת ששת הימים. התלבטתי במשך כמה שעות האם לחזור להולנד, אני מודה שפחדתי, בחרתי להישאר ולהתמודד. הייתה לנו עבודה רבה באל על ושמחתי על חלקי במשימות הרבות.

נשאתי ליחיעם שהוא צבר, עובד אדמה, צנחן, בעל חוש הומור, והרגשתי שאני מתחברת "למלח הארץ" משתדלת לשמר ערכים אירופאים.

שוב נדדתי בין מגורים במושב למגורים בראשון ובתוך עשר שני נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים:

הראשונה איילת, כיום גרה בירושלים.

השנייה הדר, כיום גרה בבית חנן.

השלישי דורון, כיום גר בנס ציונה.

שישה נכדים מהממים: יהלי, זוהר, אלונה, אריאל, זיו וגבע.

על החיים במושב בית חנן:

החיים במושב השתנו מאוד ב- 41 שנים שחלפו מאז שהגעתי למושב. התנועה בדרכים הייתה דלה, עדיין ראו פה ושם חמור שעליו רכוב חקלאי זקן הטרקטורים היו איטיים ורועשים מאוד. היינו צריכים להתמודד עם גניבות של החמור לפעמים ופעם אחת הטרקטור נגנב. רוב החקלאים גדלו עופות להטלה* וכל יום נאלצו להביא ביצים למחסן בכניסה למושב.

בבית חנן, היה בית הספר האזורי הראשון ואנחנו, ההורים שמרנו בשער בית הספר בתורנות. מכיוון שלא היו מכוניות רבות, הילדים היו צריכים ללכת לבית הספר ברגל, בית הספר לא היה גדול והכיתות היו קטנות מאוד יחסית להיום. רוב המורות גרו בישוב וזה יצר אינטימיות אבל גם קשיים של איבוד גבולות.

במשך כמה שנים, התנדבתי בספריית הילדים וכמובן שהכרתי את כל ילדי המושב. בית הספר עדיין קיים אבל היום הוא בית ספר לאומנויות.

כל מוצאי שבת היו מקרינים סרטים בבית העם בחורף באנו עם שמיכות ובקיץ כמה מאווררים בתקרה ניסו להקל על החום יחיעם (בעלי) היה בוחר את הסרטים להקרנה. במידה והייתה לוויה באותו שבוע היו מבטלים את הקרנת הסרט ככבוד לנפטר.

כשהייתה חתונה במושב בעלי השמחה היו מחלקים פרודוקטים* בין החברות וככה העלו מטעמים על שולחנות בשמחה. הזוג הצעיר היה מסתער על המתנות לאחר האירוע ומגלה כ 3-4 סיפולוקסים* שלושה סטים של סכו"ם, ארבעה מערכות סרוויסים* אבל העיקר הברכות החמות.

פרק 3 – סיכום

רוב הזוגות הצעירים עברו לגור בראשון לציון כאשר הם עובדים מחוץ למשק. ההורים המשיכו לטפל בענפי המשק. במשך השנים, רוב הזוגות חזרו למושב ובנו את ביתם וטיפלו בהוריהם הזקנים.

לסיכום: פני המושב השתנו בעקבות ירידת הרווחיות ממשק חקלאי, הרצון  ללימודים אקדמיים ולשאיפה למימוש עצמי של הילדים.

היום התקווה שלי שנכדיי יצליחו לשמר משהוא מהווי החיים הקהילתיים וישמרו את המסורות ואת הסיפורים שלנו.

הזוית האישית

יהלי: היה כייף ללמוד על סבתי יותר ונקשרתי אליה יותר. גיליתי דברים שלא ידעתי עליה ועל משפחתי.

סבתא חיה: אני מאוד שמחה שהצטרפתי לפרויקט חשוב זה. נהניתי להיות עם נכדי הבכור ולשתף אותו בסיפור חיי תודה על ההזדמנות.