מאגר סיפורי מורשת

סבא קוביק מספר על ילדותו

נולדתי בשנת 1936, בזמן הזה בארץ ישראל שלט המנדט הבריטי והיו עימותים בין האוכלוסייה היהודית לערבית. בין השנים 1936-1939 היו מאורעות (מאוחר יותר קראו לזה המרד הערבי) – חוליות תקפו יישובים יהודים. השלטון הבריטי באותה התקופה לא ממש שמר על האוכלוסיה היהודית. ליהודים היה אסור להחזיק נשק בתקופה הזו.

נולדתי במושב שנקרא כפר יהושע בעמק יזרעאל, למשפחה ממקימי הכפר. בתור ילד בכפר יהושע, היינו קמים מוקדם, אוכלים משהו והולכים לבית הספר, כשחזרתי, הייתי מצטרף (בתור ילד צעיר) להורים לעבודות במשק, וכשבגרתי יותר, התחלתי לקחת חלק פעיל בעבודות כמו למשל: אוכל לפרות, חליבה, עבודה בשדות, הסעת החלב ממכון החליבה אל הכלי המרכזי ועוד. לקראת ערב, הכנתי שיעורים, בבית, שבעצם היה צריף עץ, ובו גרנו ההורים שלי, אני, אחי ואחותי הצעירים, ועוד בני משפחה שהגיעו מחו"ל.  בצריף באותה העת לא היה חשמל, ואת השיעורים עשיתי לאור נרות/עששית.

כשהייתי ילד היו במושב מגוון פעילויות לילדים ונוער, ואני הייתי חבר בתנועת הנוער, בימי שישי נפגשנו, שרנו, רקדנו ושיחקנו משחקים יחד, בשאר ימי השבוע – יצאנו לטייל, כשהיינו קטנים – יחד עם המורה לטיולים רגליים, או ברכבת העמק, וכשבגרנו, לטיולים רגליים בעצמנו.

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים – יום העצמאות 1967, בארץ כולם חגגו, ובמוצאי החג היה פסטיבל זמר, ובלילה הודיעו שנאצר – נשיא מצריים מעביר כוחות לסיני (עד לאותה נקודה היה הסכם שסיני היא אזור מפורז – לא כוחות ישראלים ולא כוחות מצריים נכנסים לשם). ירדן, מצריים וסוריה פעלו יחד נגד ישראל, מדינת ישראל נכנסה לכוננות וכוחות מצריים נכנסו למצריים, למצרים היו הרבה יותר כוחות צבא מלישראל.

אני הייתי אז בן קצת פחות מ-30, והתחילו לגייס מילואים, המצרים סגרו את מיצרי טיראן (שבדרום מפרץ אילת) – מה שסוגר את הגישה הימית.

במשפחה שלי – ההורים שלי גרו איפה שאנחנו גרים היום (עוד לא הייתה הקומה שנייה) ואנחנו גרנו בבית ממול, הבן הבכור שלנו היה בן כשנתיים וחצי, והיו לנו הרבה מאוד לולים וגם פרות. ואחי הצעיר (רפי) היה בן 24, ואחותי הקטנה הייתה בכיתה י"ב.

היו הרבה משימות חשובות לבצע – לפרות היה צריך לתת אוכל, לקצור ירק, לחלוב ועוד – הרוב היה נעשה בעבודה ידנית. הנשים היו אוספות את הביצים ומטפלות בתרנגולות.

אני גוייסתי למילואים מייד למחרת יום העצמאות (הייתי טייס בחיל האוויר), וכמה ימים לאחר מכן גם אחי רפי גויס, ולא היה מי שיעבוד בבית, ובמושב היה גיוס כללי של בני הנוער שיעזרו לכלל המשקים.

 במעיל הטיס

בתקופה הזו – כמעט שלא יצאנו מהבסיס הבייתה. המתח בארץ היה גדול, והייתה תחושת חוסר בטחון גדולה, בכל מקום התכוננו למלחמה – הנוער והמבוגרים עשו הכנות – חפרו תעלות כדי להיכנס אליהן בזמן שיש הפצצה (מוגן יותר משטח פתוח) הוכנו בתי קברות בכדי לקלוט את ההרוגים ועוד.

היה פחד גדול, ותקופה מתוחה של כשבועיים בה התכוננו למלחמה: יוצאים למתקפת מנע – תוקפים את כל הבסיסים של חיל האוויר המצרי – כדי שהוא לא יוכל לתפקד ואז הכוחות הקרקעיים שלנו יוכלו לתקוף יותר בחופשיות.

הייתי ברמת דוד – בטייסת העמק, ואיתי היה גם דוד של אימא שלך, היינו הטייסים הכי וותיקים בטייסת, והתכוננו בזה שלמדנו והכרנו את המטרות שלנו (חולקנו לרביעיות ולמדנו את המטרה העיקרית. באותו הזמן למדנו גם מטרות נוספות בסביבה – בסיסים בירדן, בסוריה ובסיני (שם היו הרבה בסיסיים).

כמעט שלא יצאנו הבייתה והתכוננו לתקוף את השדות – חיל האוויר הכין תוכנית גאונית. כמעט כל המטוסים היו בכוננות, וחולקו למבנים – והתוכנית הייתה תקיפה של כל שדה ושדה, וכל כמה דקות מבנה נוסף נכנס לתקיפה על אותו השדה – כמה וכמה יעפים על אותו השדה, כדי להשמיד את המטוסים והמסלולים. חילקו אותנו לכמה רביעיות, ושתי רביעיות נשלחו לבסיס בתל נוף, כדי להיות קרובים יותר לדרום הארץ (כדי לחסוך בדלק) באותו הזמן סבתא שלך (אישתי) הייתה בהריון ולכן השאירו אותי בבסיס ברמת דוד. ב 04 ליוני, יום שבת, 1967, בלילה היא נסעה לבית החולים ללדת, וקיבלתי הודעה מוקדם בבוקר, שנולד לי בן קטן וחמוד בעפולה. נסעתי יחד עם חבר לבקר אותה ואת בני לרגע, וחזרתי לבסיס.

לקראת ערב יום ראשון – מפקד הטייסת אמר לי שאני צריך להישאר בטייסת בתור כונן, וחיכינו לקריאה – להתחיל את מתקפת המנע. ביום שני מוקדם בבוקר, העירו את כולנו, כל הטייסים הגיעו לטייסת ונכנסו לתדריך. בשעה 04:00 בבוקר – אמרו לנו שמתחילה המלחמה – הודיעו לנו באיזו שעה כל המטוסים אמורים לתקוף (שעת ה "ש").

הכל היה מתוכנן. הרביעייה שלי הייתה אמורה לתקוף את ביר תמדה – בסיס במרכז סיני (ידענו מהם הכוחות שאמורים להיות בבסיס + תוכנית של הבסיס + כיוון המסלולים + מיקום המטוסים בבסיס). הייתה לנו תוכנית ברורה מה עושים בכל יעף, מאיזה כיוון באים. יעף ראשון: פצצות על המסלולים , בורות שלא יאפשרו למטוסים להמריא, יעף שני, שלישי ורביעי – צליפה במטוסים שבשטח.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי במלחמה כטייס. סיימתי את קורס טיס בשנת 1956, ובסוף אוקטובר – במבצע סיני, לקחתי חלק בתקיפות במלחמה –  אז בקושי ידעתי לטוס, הייתי טייס צעיר, לא כל כך פחדתי. במלחמת ששת הימים הרגשתי בטוח ביכולות שלי, אבל היה פחד גדול,  כי הולכים למלחמה. אתה מתקיף, אבל גם מותקף (יש הרבה אש נגד מטוסים ואפשר להיפגע). באותו בוקר של יום שני ה – 06.06 – לפנינו תקפו שני מטוסים שיצאו קצת קודם (כל מטוס זרק שתי פצצות וטסו משם) אנחנו תקפנו אחריהם.

לכל מבנה היה את היעד שלו ואת הזמן שלו – והיינו צריכים לטוס ב"דממת אלחוט" – לא מדברים בכלל – האוייב מאזין לרשתות הקשר – מבין שאם יש הרבה תקשורת בקשר – קורה משהו. הטיסה הייתה בגובה נמוך מאוד, כדי שהמכ"מ לא יזהה את המטוסים כדי לשמור על אלמנט ההמראה. היה סדר מאוד מאוד ברור מי ממריא אחרי מי, ואת ההוראות קיבלנו מאנשים על המסלולים שהחזיקו שלטים. הרגשנו שאנחנו חייבים להצליח, כי אם לא נצליח וחיל האוויר המצרי לא ינזק ויוכל לתפקד – יהיה מאוד מסוכן למדינת ישראל. הרגשנו אחריות גדולה על המדינה.

אסרו עלינו לדבר בקשר גם אם משהו קורה לנו, גם אם נאלצנו לנטוש את המטוס או לרדת מהמסלול. המשימה הייתה ממש קיומית (שומרת על קיום מדינת ישראל).

תקפנו ממש לפני 08:00 בבוקר, טסנו מרמת דוד לים, וטסנו בקו הים, באזור רפיח נכנסנו לסיני והגענו למרכז סיני שם הייתה המטרה שלנו (הבסיס שאותו תקפנו). היה מאוד שקט, ראיתי את המטוסים במבנה שלי, מטוסים ממבנים אחרים – ממש עשרות מטוסים באוויר – בדרך דרומה – כמעט כולם על הים. השאירו ממש מעט מטוסים שלא טסו דרומה – להגנת שמי המדינה. בערך 200 מטוסים יצאו לתקיפות אחד אחרי השני, בגלי תקיפות של כ 5 דקות. הייתי מאוד מתוח, והיה שקט מוחלט, והיה גם חשש שיכול לקרות משהו, ויש לי תינוק שנולד אתמול, והוא יכול להישאר בלי אבא.

כשחזרנו מהתקיפה – התקיפה עצמה הייתה כ 10 דקות, התחלנו לשמוע דיווחים בקשר על מה קורה, ושמענו על פגיעות טובות במטרות, וגם שמענו על מטוסים שלנו שנפגעו. כשחזרנו לבסיס קצת לפני 9:00, יצאנו שוב לתקיפה שנייה, למטרה אחרת, במבנה אחר – השדות כבר היו מושמדים לגמריי. כשחזרנו בסביבות השעה 10:00. סבתא התקשרה לספר שגירשו אותה מבית החולים בגלל המלחמה והיא בבית.

כבר אז הבנתי שהייתה הצלחה, וחיל האוויר המצרי הושמד. בסביבות השעה 10:00, חיילות האוויר הסורי והירדני התחילו לתקוף מטרות בגליל, במפרץ וחיל האוויר הירדני תקף ויצאנו לתקיפה שלילית במטרה לתקוף את ירדן. הובלתי רביעייה לתקיפת בירדן. המטוסים הסורים תקפו את הלולים של נהלל במקום לתקוף את רמת דוד – ואז יצאנו לתקוף – בצפון. נכנסנו באזור החרמון, מצפון לדמשק – בכל המקומות שהגענו אליהם – כבר ירו עלינו.  ביעף הצליפה השני או השלישי חטפתי פגיעה מקדימה במטוס – התחיל להיכנס עשן לתא הטייס (לא יודע עם זה היה פגיעה ישירה או ריקושט של ירייה שלי), כיוונתי לכיוון הבסיס – נפגעה לי מערכת שמן, היה לא נעים ומפחיד, אבל ידעתי שיש מערכת חלופית – והצלחתי לנחות בשלום.

זה היה היום הראשון למלחמה – שדות התעופה בירדן, מצריים והקרובים בסוריה הושמדו. זו הייתה הצלחה כבירה של חיל האוויר שקנתה את המלחמה ואת שמו הטוב של חיל האוויר הישראלי, כ – 19 טייסים נהרגו ביום הראשון וכ – 40 נהרגו במהלך המלחמה.

בטייסת שלנו לא נהרג אף אחד במלחמה זו, ורק שני טייסים נטשו את המטוסים: טייס אחד (דודו של אימא שלך – נטש והצליח לחזור לארץ) וטייס נוסף נטש ונפל בשבי וחזר רק בסוף המלחמה.

למלחמת ששת היו הרבה תוצאות: כבשנו את חצי האי סיני, את הגדה המערבית (של הירדן), את ירושלים ואת רמת הגולן. זה היה ניצחון ברור וחד משמעתי של ישראל.

ישראל רצתה להגיע לשלום – והציע להחזיר את השטחים למדינות ערב, והן התכנסו אחרי המלחמה (וועידת חרטום) והחליטו שלא מדברים עם ישראל, לא עושים שלום, ונשארים במצב מלחמה. המלחמה יצרה חרם על ישראל. המלחמה נגמרה שבוע אחריי – וביום ראשון , אחרי תום המלחמה, עשינו לבני רון, את ברית המילה בבסיס.

הזוית האישית

יובל: למדתי הרבה מאוד על החיים של סבא, נהנתי ללמד אותו להיות בזום, לשלוח מיילים ועוד וסתם לדבר איתו יותר מהרגיל.