מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הטיול הראשון שלי בארץ ישראל

נחום מוסקוביץ' - אמן ואוהב ספר
נחום מוסקוביץ', 1944
או האבטיח, הבננה ומה שביניהם

בקיבוץ קיבלתי חופשה קצרה של מספר ימים. לקחתי תיק קטן  עם מספר פריטים: מגבת, חולצה ועוד כמה דברים. הרבה בגדים לא היה לי וגם כסף לא היה לי, רק כמה פרוטות שקיבלתי מאחי  וזאת  הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לחופשה. היו לי שתי כתובות שאפשר היה לבקר בהן. כתובת אחת בקיבוץ רמת השרון והשנייה בקיבוץ אושה.

העדפתי ללכת לקיבוץ אושה. שם הייתה לי חברה טובה מרומניה, לא מזמן קיבלתי  ממנה מכתב בו כתבה שהגיעה לארץ ונמצאת בקיבוץ. החופשה התחילה ביום ראשון לכן החלטתי לצאת כבר ביום שבת על מנת להשיג יום חופשה נוסף. אמרתי לחברים שלום ויצאתי לדרך.
השעה הייתה מוקדמת בבוקר. כמעט כל חברי הקיבוץ עוד ישנו, הכל היה שקט. התחלתי לצעוד לכיוון השער הראשי  והנה אני כבר בכביש הראשי שם הייתה תחנה  עם ספסל שאפשר לשבת. משני צדי התחנה היו  מין חורים  או פתחים כאילו חלונות שבהם אפשר היה לראות את הכביש משני הצדדים. התיישבתי על הספסל וחיכיתי לאיזה שהוא רכב שיעבור בכביש. הרבה סיכויים לא היו לי, אבל לא הייתה לי בררה אחרת, אוטובוסים לא עברו מאחר והיה שבת וגם אם היו עוברים  אוטובוסים לא היה לי כסף לכרטיס…
עברה כבר כשעה ואין תנועה בכביש, ליד הקיבוץ היה מחנה צבאי בריטי עם חיילים הודים, אחד הגדודים עשה מסדר בוקר, לאחר מכן תרגילי סדר, הסתכלתי כיצד החיילים  בצעו את התרגילים וכך עבר הזמן. כבר עברו כשעתיים  לכן החלטתי להתחיל לצעוד. ללכת בזמן ההוא לא הייתה בכלל בעיה, אפילו הייתה הנאה – לאט, לאט – הנה אני מגיע למושב נהלל. התיישבתי למנוחה בתחנה לארוחת בוקר, לקחתי מחדר האוכל מספר כריכים  לדרך, אכלתי  ושתיתי. פתאום אני שומע רעש על הכביש, הרעש לכיוון שלי רצתי מהר לכוון הכביש וראיתי משאית צבאית מתקרבת, הרמתי את היד והנהג עצר את המשאית על ידי, טיפסתי למעלה והתיישבתי ליד הנהג. הוא הסתכל עלי, אני הסתכלתי עליו, הנהג היה כושי שמן, רציתי לשאול  אותו לאן הוא נוסע אבל לא ידעתי אנגלית והוא לא ידע עברית וגם אני לא ידעתי…
נסע  בערך כחצי שעה  כ-20 קילומטר  ועצר את המשאית. עושה לי סימן  שהוא  פונה ימינה  לא לכוון חיפה, וגם מסמן לי בידיים שהוא רוצה כסף, סימנתי לא שאין  לי כסף, אבל ראיתי שהוא עושה פרצוף מאיים, אז ללא רצון הוצאתי כמה גרושים מכל העושר שהיה לי  ונתתי לו…וירדתי מהמשאית.
בכלל לא ידעתי היכן אני נמצא, כפי שכתבתי בהתחלה זו פעם ראשונה שאני יוצא מחוץ לקיבוץ (רמת דוד). מסתכל מסביב: אין בכלל אנשים שאפשר לשאול לאיזה כיוון אני צריך ללכת, בינתיים מצאתי איזה ארגז. התיישבתי על הארגז  וחיכיתי עד שאיזה אדם יעבור ויגיד לי לאיזה כוון אני צריך ללכת הבטתי מסביב הכל היה ירוק, שורות-שורות, ירוק-ירוק תוך כדי הסתכלות שמתי לב שיש חלקה עם אבטיחים. הסתכלתי שוב מסביב: אין אף אחד בשטח. החלטתי לעשות מבצע. ירדתי למקום, בדקתי איזה אבטיח כדאי לקטוף, לקחתי אחד שנראה  הכי מבושל. סכין היה בתיק. הייתה לי ארוחה  נהדרת!
עליתי שוב לכביש והתיישבתי על הארגז. המשכתי. כעבור איזה חצי שעה עבר  ערבי עם חמור רצתי אליו ושאלתי אותו איך הולכים לחיפה הוא  סימן לי עם היד את הכוון. המקום שנהג המשאית הוריד אותי היה ג'לאמי  שם היה מחנה צבאי של הבריטים. התקרבתי לשער של המחנה בתקווה שיצא  משם איזה רכב. לא עבר הרבה זמן  וחייל בדרגת סמל  יצא מהמחנה ושאל מה מעשי ליד השער של המחנה, לפי תנועות הידיים שלו הבנתי שאני צריך להסתלק  משם ניסיתי לסמן לו שאני מחכה לאיזה רכב לחיפה. הסימנים לא עזרו, הוא המשיך עם הסימנים שלו: לך לך! לא הייתה לי בררה  לכן התחלתי בצעידה  לכיוון חיפה.
אני הולך ושר לעצמי ,מביט מסביב קורא שלטים במקומות שאני עובר. הנה הגעתי לטבעון … ממשיך ללכת… הגעתי  לנשר, פה אני עושה לי מנוחה, נחתי איזה חצי  שעה והמשכתי ללכת  הגעתי לצ'ק פוסט. פה החלטתי לחכות קצת ולשאול מישהו כיצד להמשיך את דרכי לחיפה. איזה איש עבר, סימנתי לו ואמרתי חיפה  חיפה, הוא סמן לי את הכוון, המשכתי…הולך הולך, סוף סוף הגעתי לעיר חיפה.
במקום שהגעתי אליו הייתה תנועה גדולה: אנשים, חמורים, עגלות, מסתבר שהגעתי לשוק של חיפה, השוק היה פעם מול הנמל קצת לפניו. הייתי מאוד סקרן לראות את השוק, התחלתי להתקרב, עובר בין עגלות, חמורים, כוכים עם פרצופים מכוערים ומפחידים, כל מיני ירקות, פרות, בשר ועוד כל מיני דברים שנמצאים בדרך כלל בשווקים. ראיתי דוכן עם בננות. פעם ראשונה שאני רואה בננות! בננות טבעיות ולא מהתמונות! נעצרתי ליד הדוכן, מסתכל על הבננות, מכניס יד בכיס, מלטף את הגרושים שיש לי בכיס וחושב לקנות או לא לקנות…
בסוף מחליט לקנות, עושה איזה סימן למוכר, הוא מסתכל אלי, הוא לא הבין מה אני רוצה, בסוף אני לוקח בננה ביד ועושה שוב סימן כמה זה עולה, הוא הראה לי עם האצבע את המחיר, הוצאתי מכיסי מטבע, נתתי לו והוא החזיר לי עודף, לקחתי את הבננה, עטפתי אותה עם חתיכת עיתון ושמתי אותה בתוך התיק.
הסתובבתי עוד קצת בתוך השוק, הגעתי לסוף השוק, יצאתי ממנו, חיפשתי איזה מקום שקט שאפשר לשבת ולאכול את הבננה. מצאתי איזו סככה ריקה עם כל מיני חפצים זרוקים ובין החפצים מצאתי כסא, התיישבתי על הכסא, פתחתי את התיק, הוצאתי את הבננה, פתחתי את האריזה, החזקתי את הבננה ביד, קילפתי אותה בשקט, הסתכלתי עליה והתחלתי לאכול אותה.
איך שנגמרה החגיגה קמתי והתכוננתי להמשיך ללכת לקיבוץ אושה שנמצא ליד קריית אתא. שוב שאלתי איזה ערבי קיבוץ אושה עשה סימן שלא יודע, שאלתי עוד כמה אנשים והם עשו סימנים שלא יודעים סוף סוף מצאתי מישהו שהסביר לי, שצריך לחזור לצ'ק פוסט אבל את ההסבר קבלתי באידיש.
היהודי שפגשתי היה תושב חיפה שעלה לארץ לפני הרבה שנים, שאל אותי מתי אני עליתי לארץ  ואיפה אני גר ולאן אני הולך, ספרתי לו שאני גר בקיבוץ רמת דוד וקבלתי חופשה לכמה ימים. נפרדתי ממנו והתחלתי ללכת לכוון הצ'ק פוסט. הגעתי לשם, אבל איך ממשיכים? שוב מנסה לשאול, הנה בא מישהו, אני עוצר לידו  ואומר לו קיבוץ אושה. הפעם היה לי מזל מיד קבלתי תשובה המשכתי ללכת. הולך והולך, כל הזמן ישר פתאום הצטלבות דרכים, הלכתי כבר מספר שעות, אני נעצר לא יודע לאן לפנות, מתקדם קצת, חוזר, מתלבט לאן לפנות, עוד מישהוא מתקרב, אני שואל והוא עונה לי בסימנים שהקיבוץ קרוב ומראה את הכיוון. הלכתי עוד איזה חצי שעה וסוף סוף הגעתי למטרה! נכנס בשער המשק, פוגש חבר משק ושואל היכן גרה חברתי רנה, הוא מראה לי את הצריף שהיא גרה.
אני מתקרב לצריף דופק בדלת ומי פותח את הדלת? בחור שאני לא מכיר אותו אני שואל איפה רנה הוא אומר שהיא בתורנות מטבח, אני אומר לו שאני חבר שלה מחוץ לארץ והיא הזמינה אותי לבקר אותה בקיבוץ אנחנו לוחצים ידיים והוא אומר לי שכדאי ללכת למטבח לראות אותה, הולכים לכוון, הנה הגענו אני רואה אותה והיא רואה אותי היא מתקרבת לוחצים ידיים מתחבקים, לאחר מכן מציגה את הבחור שבא איתי… כבעלה… וזאת הייתה הפתעה בכלל לא ידעתי שהיא התחתנה, אומנם המכתב שכתבה לי היה קצת מזמן אבל לא הודיעה לי בו על חתונה…
היא קבלה אישור לעזוב את עבודתה במטבח ויצאנו לטיול במשק. בקרנו ברפת, בלול ועוד מספר מקומות  עד ששמענו את הפעמון לארוחת הערב. הלכנו לחדר האוכל ואכלנו ארוחת ערב, לאחר מכן חזרנו לחדר שוחחנו  וכל אחד סיפר, כיצד הייתה ההפלגה לארץ, על מקום העבודה במשק. דיבורים ודיבורים. הנה כבר מאוחר צריך ללכת לישון, להם הייתה מיטה אבל מה קורה איתי? איפה אני אשן? מתלבטים, בסוף ללא בררה ישנתי במיטה יחד איתם… בעלה ישן בינינו.
המקום היה צר  בקושי יכולתי להסתובב, אבל הייתי כל כך עייף. נרדמתי כמו מת עד הבוקר.  זה לא פלא אחרי הליכה של יום שלם….
העשרה
אושה: "אוּשָׁה הוא קיבוץ בעמק זבולון, ממזרח לקריית אתא. בעבר השתייך לחבר הקבוצות, לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ולתק"ם, וכיום הוא משתייך לתנועה הקיבוצית. הקיבוץ נכלל במועצה אזורית זבולון.
תשע"ו 2015

מילון

אושה
אוּשָׁה הוא קיבוץ בעמק זבולון, ממזרח לקריית אתא. בעבר השתייך לחבר הקבוצות, לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ולתק"ם, וכיום הוא משתייך לתנועה הקיבוצית. הקיבוץ נכלל במועצה אזורית זבולון.

ציטוטים

”הייתה לי ארוחה נהדרת!“

”הסתכלתי עליו, הוא הסתכל עלי...“

”לך לך! הוא סימן לי עם הידיים. הלכתי.“

הקשר הרב דורי