מאגר סיפורי מורשת

הנכדה, חסי גופין, מתעדת את סיפורו של סבא רבא, הרב ישעיהו גופין (ר' שעיה) כפי ששמעה מבנו, הרב שניאור זלמן, סבא של חסי.

לידתו

סבא ר' שעיה נולד בשנת תרע"ח, היה זה בתקופת המהפכה הקומוניסטית, בתקופה זו רצו הרוסים להחריב כל דבר ששייך לקדושה, או שיש בו סימן יהודי. הם החריבו בתי כנסת, תלמודי תורה, ישיבות, מקוואות ועוד. הזמנים ההם היו קשים מאד ליהודים שומרי תורה ומצוות.

בחרותו

הרוסים שכנעו את הבחורים היהודיים, ללכת ללמוד באוניברסיטאות מקצועות חול, כדי להרוויח כסף ומקצוע מכובד, ובכך להרחיקם מהיהדות.

בתקופה זו, הוקמו ישיבות מחתרתיות. כל ישיבה כזו מנתה מספר מצומצם מאד של בחורים בכדי שלא ייתפסו על ידי הרוסים. סכנה גדולה ארבה לבחורים אילו. באם ייתפסו גזר דינם היה רע ומר. אך הבחורים מסרו נפשם ללימוד התורה והחסידות, והיו נודדים ממחתרת למחתרת, בכדי שלא להיתפס על ידי הרוסים ימ"ש.

סבא היה אחד מאותם הבחורים, הוא נדד ממקום למקום. אחת הישיבות המחתרתיות בהן למד הייתה בברדיטשוב שבאוקראינה. ולאחר שהרוסים עמדו לתפוס אותם, הם ברחו לתחנה הבאה לעיר ז'יטומיר באוקראינה. כשהמצב באוקראינה החמיר, והפך להיות בלתי נסבל, הוא נדד לבוכרה ושם המשיך להפיץ יהדות.

יהודי שנתפס עם זקן, רע ומר היה גורלו. אך סבא, מסר נפשו ולא היה מוכן לגעת בזקנו הקדוש, משום כך, הוא היה מסתובב עם מגבת על צווארו, גם בימי הקיץ הלוהטים בכדי להסתיר את זקנו.

במהלך השבוע סבא וחבריו הבחורים למדו חסידות וגמרא. לסבא וחבריו הייתה תשוקה גדולה ללמוד מאמרי חסידות חדשים של אדמו"ר הרייץ. ולכן, בכל ליל שישי הם היו מעתיקים מאמרי חסידות ישנים של אדמו"ר הרייץ, ובתמורה לכך היו מקבלים מאמרים "טריים". את המאמרים החדשים היו לומדים בשקיקה ובנפש צמאה.

נישואיו

סבא התחתן עם מרת שרה רעלקא שפירא, בעיר לנינגרד שברוסיה. מיד לאחר חתונתם פרצה מלחמת עולם השנייה, השואה האיומה.

הצלתו

הגרמנים החלו במצור על העיר לנינגרד, אך בטרם סיימו את מלאכתם, סבא הרגיש שהמצב יהיה לא טוב אם יישארו בלנינגרד, מכיוון שהכיר את הדרכים מתקופת בחרותו בבוכרה, הבין שטוב יהיה לתפוס את הרכבת הראשונה ולברוח לבוכרה. שם המצב היה טוב יותר. הנסיעה לבוכרה ערכה שבועיים ימים של טלטולים וסכנות שונות.

הבלבול היה קשה מאוד, והרבה יהודים לא היו מוכנים לברוח. אף אחד לא ידע, האם אכן המצב יהיה יותר גרוע? הרבה חששו לעזוב את הבית ואת כל הרכוש שצברו. סבא ניסה לשכנע קרובי משפחה ושאר יהודים לברוח מהעיר, ואכן הוא ברח יחד עם זוגתו לבוכרה. אולם, יהודים רבים נשארו בלנינגרד, ולצערנו הרב, מצאו את מותם במקום.

בהגיעו לבוכרה מצאו עצמם בשנת רעב שאיימה להרוג יהודים. בכל נפשו סבי השיג אוכל ממקומות שונים, ובכך עזר והציל נפשות.

הולדת בנו (סבא)

בשנת תש"ה בעיר טשקנט שבבוכרה, נולד סבי הרב שניאור זלמן גופין, משפיע ראשי בישיבת תומכי תמימים המרכזית שבכפר חב"ד.

כשסבי היה בן שלוש, הפליגו הוא ומשפחתו לצרפת ומשם לארץ ישראל לכפר חב"ד. בהפלגתם מצרפת לישראל, סבי שהיה בן שלוש שיחק בכובעו כאילו היה זה צלחת מעופפת, ופתאום נפל הכובע לים.

עלייתו ארצה

בשנת תש"ט, בהגיעם לארץ ישראל, הם קיבלו בית למגורים בכפר חב"ד, שהיה יישוב ערבי הנקרא אז בשם 'ספריה'. כל משפחה קיבלה בית ערבי נטוש וישן, ללא חשמל, גז וטלפון. בתקופה זו היו משתמשים בעששיות נפט לתאורה, ובנפט להדלקת אש לבישול. לאחר כמה שנים, עברו למקום מגורים מסודר. התחבורה בכפר הייתה סוס ועגלה.

פעליו

סבא ר' שעיה ניהל שנים רבות במסירות רבה את בית הספר למלאכה. בתחילה עבד ללא משכורת. הוא היה מסור כל כך לעבודת קודש זו והרגיש בה את שליחותו, הוא היה עובד בבית הספר משעה שש בבוקר והיה חוזר לביתו בשעה 12 בלילה לאחר יום עבודה מפרך ומתיש. שימש כאבא גשמי ורוחני של כל התלמידים, והשתדל לספק להם כל צרכם.

הקשר לרבי ומסירות נפשו למצות

סבא היה מסור וקשור לרבי בכל נפשו. בכל הזדמנות היה כותב לרבי דו"ח מפורט על כל דבר שקורה. דוגמא לכך הייתה, כשהבחורים היו נוסעים לטיול, מיד לאחר עלייתם לאוטובוס, סבא שעיה היה מסתגר בחדרו, חוגר גארטל וכותב לרבי אודות הנסיעה, ומבקש ברכה להצלחת המסע. סבא היה יהודי חדור אמונה פשוטה ומסירות לכל דבר שבקדושה. הידר מאד בכל מצוה. בכל התוודעות או שיעור חסידות שהיו בכפר, מצאו את סבא מראשי המשתתפים. סבא גם היה ראש ה'חבורה' לאפיית מצות בהידור רב יותר.

יד החמישה

בזמנים ההם, היה נהוג לחטוף את האפיקומן בליל הסדר. סבי הרב שניאור זלמן גופין, בהיותו ילד חטף את האפיקומן בליל הסדר, ובתמורה לכך ביקש מאביו ר' שעיה, שייתן לו עט במתנה. (כפי שניתן להבין, עט היה מתנה מאד יקרה).

כל יום, סבי (ר' זלמן) היה ממתין לאביו (ר' שעיה), ומצפה לו בכיליון עיניים לקבל את העט המובטח לו. למרות שאביו היה מגיע מאוחר מבית ספר למלאכה,.

יום אחד, בעוד סבי (ר' זלמן) ממתין לקבל את העט המיוחל, ומצפה לבוא אביו. הנה אביו (ר' שעיה) הגיע מוקדם מכפי שהיה רגיל. אך לצערו הרב של סבי (ר' זלמן) גילה שחולצתו של אביו מלאה בכתמי דם. הוא כמובן, לא העז לבקש את העט.

אביו סיפר בבהלה, שבאמצע תפילת שמונה של ערבית, פרצו לחדר  שלושה ערבים מסתננים ימ"ש. החשמל כבה והערבים החלו לירות לכל עבר. ר' שעיה, שהיה מנהל בית הספר, לקח אחריות, שבר את החלונות, והחל לזרוק נערים מחוץ לחלון, בכדי להצילם. באירוע טרגי זה, נהרגו לצערנו הרב 6 יהודים קדושים וטהורים.

פטירתו

בי"ז כסליו תשמ"א, סבא (ר' שעיה) לקה בהתקף לב והובהל לבית הרפואה אסף הרופא. ובחג הגאולה יט כסליו, הגיע סבא (ר' זלמן) לבקר את אביו בבית הרפואה. אמר לו אביו: "מה אתה עושה פה? היום יט כסליו!! לך תתוועד". היו אלו מילותיו האחרונות של סבא ר' שעיה.

בתאריך כ' כסליו תשמ"א סבא ר' שעיה נפטר, ונקבר בהר הזיתים בירושלים.

לסיום ובהשגחה פרטית מופלאה

בתאריך כ' כסליו תשמ"ב בדיוק שנה לאחר פטירתו של סבא ר' שעיה, נולד אבי שיחיה הקרוי על שמו הרב ישעיהו (שעיה) גופין.

 הזוית האישית

תודות: תודה גדולה לסבא, הרב שניאור זלמן גופין, על סבלנותו במסירת המידע החשוב.

תודה לאבא, הרב שעיה גופין, על סבלנותו בעריכת החומר עד לשלב הסופי.

מאחלת לעצמי, שבעז"ה, אמשיך את השרשרת היפה והמפוארת של משפחתי המיוחדת לנחת רוח הרבי, הוריי וסביי.