מאגר סיפורי מורשת

הנכדה שלומית מיידנצ'יק מתעדת את סיפורו של סבא יעקב.

סבי יעקב לרנר, נולד להוריו סוסיא וצבי הירש בכ' טבת ת"ש, ינואר 1940. היה זה בתקופת מלחמת העולם השנייה. באוקראינה אזור פולטובה.

ילדותו של יעקב

הוריו ברחו יחד עם תינוקם, סבי, מאוקראינה לאזור אוזבקיסטן. הם עלו לרכבת תחת מטחים של הפגזות הגרמנים. הפגזים הפילו חללים בקרונות שהיו לפניהם וגם מאחוריהם. אך, בחסדי ה', סבא התינוק, אביו ר' הרשל ואמו סבתא סוסיא היקרה ניצלו והגיעו ב"ה לסמרקנד שבאוזבקיסטן.

ילדות בסמרקנד

כילד, למד סבא יענקלע ב"חידר" המחתרתי. למרות, שלפי החוק לימוד במוסד דתי הינה "עבירה" על החוק. ומי שרצה שילדיו ילמדו תורה נאלץ לשלוח במסירות נפש ללימוד במחתרת. הם למדו בקבוצה קטנה של ילדים במרתף ובפחד שמא ייתפסו ולמרות הפחד הם שמחו ללכת ללימודים. היה להם מלמד מיוחד חסיד חב"ד ר' זושא פז שלימד את הילדים, שכאשר עונים קדושה על הקדיש נעשה רעש גדול בשמים. כל הילדים התרגשו והיו מתפללים ברגש.

לימודים וחיי מחתרת

כשסבא גדל ובהגיעו לגיל 8. הוא נאלץ ללכת ללמוד בבית הספר הממשלתי. סבא היה תלמיד מצטיין וכל התלמידים ידעו שתמיד הוא יעמוד לעזרתם בלימודים. הקושי  שלו היה לגבי השבת, כיצד להימנע מביקור בבית הספר ביום זה?

באחת השבתות המורה חייב את כולם להגיע. המבחן שבעל פה נקבע לשבת, ותלמיד שייעדר יובא לחקירה. סבא הגיע בלית ברירה אך אבוי. פתאום המבחן נערך בכתב. מה לעשות? סבא החליט שלא יכתוב. המורה גער בו, אך סבא הצטדק שכואבת לו היד. המורה יצא לקרוא למנהל ובינתיים סבא קפץ מחלון הכיתה ונשברה לו היד. "כמה שמחתי שנשברה לי היד, עכשיו למשך כמה שבועות הייתי פטור מהכתיבה". אומר סבא.

בפעם אחרת המורה תפס את סבא בפאותיו והרים אותו למעלה מתוך כוונה ללעוג למראהו היהודי.

באווירה של שנאה הוא גדל בין ילדים גויים. יום אחד בחג הפסח החליטו החברים הגויים להאכיל אותו לחם עם בשר טרף. בדרכם הביתה אחרי הלימודים, הם הקיפו אותו בחמת זעם  וניסו לדחוף לפיו את המאכלים האסורים. הם הרביצו ובעטו, חבורה גדולה כנגד ילד יהודי אחד. סבא סגר את פיו, ובליבו הייתה משאלה אחת מאת ה': למות ולא להיכשל. סבא עמד בגבורה נגד השונאים וזה הגדיל את ההערכה אליו מכולם. ה' הציל אותו מלהכשל בחטא וגם להמשיך לחיות ולקיים מצוות.

גם כנער בוגר תמיד שמר על המצוות. הוא לא הפסיד הנחת תפילין אפילו יום אחד. התפילין היו מונחים תמיד בתיק העבודה. אך יום אחד הוא עדיין לא הספיק להניח תפילין. לפתע הוא הבחין ששקיעת החמה מתקרבת. הוא עזב את חברו שהלך אתו ונעלם. חברו חיפש אחריו ולא הבין מה קרה. כך במשך דקות ארוכות והנה הוא רואה את סבא יוצא מבניין המשטרה, "יענקלע מה קרה מה עשית במשטרה?

"הנחתי תפילין" ענה סבא.

"אתה צוחק"? או רציני? מה רצו השונאים ממך? שאל החבר.

"אני רציני מאוד, עוד מעט כבר שקיעת החמה והחלטתי שדווקא שם אף אחד לא יחפש אחרי ולא יחשוד שמישהו מעז להניח תפילין במפקדה שלהם." ענה סבא.

נישואין יהודיים

בשנת תשכ"ו סבא כבר היה מרצה באוניברסיטה. הוצע לו שידוך עם סבתא שרה איטה קרוגליאק. מטשקנט. המשפחות הכירו זה את זה. וידעו שמדובר במשפחות שומרות תורה ומצוות, המנהלים מטבח כשר, מכניסי אורחים ובעלי מידות טובות. הכל היה נראה מתאים. אבל סבא רצה את ברכת הרבי לשידוך. אולם, היה מסוכן ליצור קשר עם הרבי שהיה בארצות הברית ולכן הקשר נעשה באופן מחתרתי, דרך אנשי קשר מיוחדים וכתיבה במילים מוצפנות. הם חיכו חודשיים וחצי לברכתו של הרבי לשידוך ורק אחר כך נקבעה החתונה. לתאריך ראש חודש אלול תשכ"ו בשעה טובה ומוצלחת.

החתונה נקבעה להיערך במקום נופש ליד מוסקבה כדי לא לעורר חשד. הם שכרו את המקום, מקררים וציוד למטבח. את העופות שחטו בסמרקנד והעבירו לאולם. שבועיים ימים התעסקו עם ההכנות לסעודת המצווה. הכול נעשה באופן פרטי כדי שיהיה על טהרת הקודש, נערכה חופה כדת משה וישראל בהשתתפות כ – 300 מוזמנים. השמחה הרקיעה שחקים. אך נזהרו מלהזמין צלם, כדי להסתיר מעייני השלטונות טיבו של האירוע ולמנוע חשדות. לאחר סיום ימי השבע ברכות, הלכו החתן והכלה לערוך רישום נישואין אזרחי. סבתא לבשה שוב שמלת כלה ועשו הצגת חתונה. לאחר כשנה בט' אייר תשכ"ז נולדה הבת הבכורה במזל טוב, צפורה שתחיה, היא אמי היקרה.

המעבר לארץ הקודש

י"ט כסלו התשכ"ט, סמרקנד, השעה 3.30 לפנות בוקר. סבא חזר מהתוועדות מיוחדת ושמחה ובפיו בשורה ראשית, הם זכו לקבל ניגון חדש מהרבי, הניגון (הידוע ומפורסם היום) "הושיעה את עמך" ועם מסר חשוב ומשמח: "הישועה בכיס, כל מי שידפוק על השער, השער יפתח. הפתח רחב ומי שירצה יוכל לעבור."

הכוונה הייתה שהרבי אומר שאמנם המצב הוא ששערי הברזל של ברית המועצות סגורים. ועדיין לא נותנים לאף אחד ובפרט יהודים לצאת. אולם עכשיו זו שעת רצון, ומי שירצה וינסה להגיש בקשות יקבל אישור יציאה. הייתה זו בשורה משמחת של ממש וגם נבואה. הדברים נראו לא הגיוניים אבל נבואותיו של הרבי תמיד מתקיימות ואכן ראו  את קיומה. עד אז אנשים שניסו להגיש בקשת אישור יציאה מגבולות המדינה ההיא פוטרו ממקום עבודתם. והיו נתונים למעקבים של הק.ג.ב. – המשטרה החשאית הרוסית.

לאט לאט אנשים התחילו להגיש בקשות ולמרבה הפלא הן אושרו. שערי ברית המועצות נפתחו והחלה אז עליה גדולה. בעליה הזו של שנים תש"ל – תשל"ב הגיעו כ – 300,000 יהודים לארץ הקודש.

סבא עבד באותה תקופה כמרצה בכיר וסבתא הייתה רופאה בצבא. אביה היה מהנדס ראשי במפעל מטוסים צבאי. גם הם זכו לנס העל טבעי. למרות שנחשבו אנשי סודות מדינה. הם קיבלו היתר יציאה לכל המשפחה. כך בנר ראשון של חנוכה תשל"ב הגיעה משפחת לרנר לארץ הקודש, למרכז הקליטה מבשרת ציון. הם חשו את נס חנוכה בימים ההם בזמן הזה כשברכו על הנר של חנוכה וברכת שהחיינו.

חיי קדושה בארץ הקודש

ב"ה סבא וסבתא עברו לגור בירושלים עיר הקודש, בשכונת סנהדריה המורחבת. השכונה הוקמה בשנת 1971 כהרחבה צפונית של שכונת סנהדריה. סבי וסבתי היו מהמשפחות הראשונות שהגיעו לגור שם. לא היו עדיין כבישים וחנויות. את הלחם והחלב הם קנו במכונית הלחם, שהייתה מגיעה מספר פעמים בשבוע. התושבים היו כולם עולים חדשים. חלקם מברית המועצות והשאר מארצות הברית וצרפת. זו היתה תקופה של פריחה בארץ ישראל הייתה הרגשה שחוזרים הביתה. כשהלכו ברגל לכותל המערבי, "ממש הרגשנו שעולים לרגל כמו לבית המקדש, שיבת ציון", מספר סבא.

סבא התחיל לעבוד כמרצה במקצוע שלו בקריית הנוער בירושלים, הוא היה לומד את ההרצאות בעברית בעל-פה והיה חוזר עליהם באזני בתו – אמי.

מלחמת יום כפור

היה זה מפליא ומפתיע מאוד כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. הגיעו לגייס את סבא לצבא. סבא לחם בגבול עם ירדן. בצבא סבא יצר קשר טוב עם החיילים ששרתו אתו וזיכה אותם במצוות ביטחון בה' ובשמחה. חיילים רבים הסכימו להניח תפילין, למרות שזה בכלל לא היה מקובל כמו היום. הלוחמים שסביבו תמיד כיבדו את הצרכים היהודיים. כמו: כשרות וחגים. בחג החנוכה הזמינו את המשפחות לחגוג בשטח הפתוח את הדלקת נרות החנוכה והייתה הרגשה נעלית של הצלה ניסית. בין האהלים הצבאיים על האדמה. הדליקו נרות בתוך תפוחי אדמה לא ברוסיה אלא בארצנו הקדושה. אז הבינו שצריך להודות על הניסים אבל הגאולה עדיין לא כאן וממשיכים להתפלל שתבוא.

הרחבת המשפחה

לסבא וסבתא נולדו שבעה ילדים ארבע בנות ושלושה בנים. כולם למדו במוסדות חב"ד והתחתנו ב"ה. סבא תמיד אמר ואומר שהוא מיליארדר כי יש לו שבעה מיליארדים.

סבא היה ממקימי בית כנסת חב"ד בסנהדרייה המורחבת. ראשיתו של המניין היה ביזמתו של החסיד ר' הינך רפופורט ע"ה התפללו במקלט בבנין 124. אחר כך ביוזמתו של ר' לייב חצרנוב גילו קראוון והתפילה עברה לצריף, שם התפללו שנים רבות. עד שהחסיד ר' אריה לייב בלקין וסבא השיגו תורם שפתח את ליבו ואת כיסו, ובנו בית כנסת לתפארה בשכונת סנהדרייה המורחבת לשמחת כל המתפללים.

הקשר עם הרבי

בשנת תשל"ט סבא זכה לממש את משאלתו, להגיע לרבי להתראות עמו פנים בפנים. הפעם הראשונה שסבא נכנס ל – 770 הייתה בי"ד כסליו הישר משדה התעופה לתוך ההתוועדות. זו הייתה התוועדות מיוחדת לרגל מלאת 50 שנה – יובל לנישואי הרבי והרבנית.

סבא מאד שמח, שר עם החסידים והרים כוס "לחיים" כמו כולם וחיכה עד שהרבי יסמן "לחיים" עם הראש. מספר ימים אחר כך זכה סבא להיכנס ליחידות בחדרו הקדוש של הרבי. הוא היה יחד עם אמי ואחיה, איציק. 11 דקות הם היו ביחידות, קיבלו הוראות וברכות והעיקר קשר גשמי עם הרבי.

במשך השנים סבא זכה להיות עוד מספר פעמים ב – 770 בשנות המ"מים, וזכה גם להיות בקיץ תשנ"ג ולראות איך הרבי מעודד את החסידים בשירת "יחי אדוננו".

עוברים לכפר חב"ד

בשנת תש"ע זכינו וסבא וסבתא עברו לגור ממש סמוך אלינו. ומאז ממש כיף לנו תמיד אנחנו יחד בסעודות שבת. סבא ממשיך לעבוד בכל העבודות שלו ויחד עם זה הוא הרבה מאוד מתוועד בהתוועדויות שונות בימים חסידיים במקומות שונים בארץ. לפני 5 שנים פעם ראשונה שסבא חזר לרוסיה הוא היה שם בשליחות בעיר סרטוב למשך חג הסוכות ומאז עוד הרבה פעמים הזמינו אותו לבוא לשם ולמוסקבה לז'פרוזנה ולעוד מקומות כדי לעורר לבבות יהודיים . סבא מרצה ומספר אבל בעיקר מצליח לעורר את הלבבות בריקודים המיוחדים שלו.

הזוית האישית

שלומית מידנצ'יק: אני מאחלת לעצמי שעוד הרבה שנים נמשיך לשמוח עם סבא וסבתא בבריאות טובה וכבר היום נזכה יחד לקבל את פני הרבי שליט"א מלך המשיח. תודה לסבא היקר ששיתף אותי בסיפור חייו המרתק שטומן בתוכו מסירות נפש של יהודי חסיד. בעז"ה שכולנו נחכים מסיפורים אלו ונלמד לשמור על התורה והמצוות תמיד ומתוך שמחה.