מאגר סיפורי מורשת

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בין הערבים והיהודים- מקור ראשון.

קוראים לי בן-ציון הופמן, בדרך כלל קוראים לי בנצי. נולדתי בתאריך 26.9.1937 . הורי גרו אז במחנה זמני בהרצליה תוך כדי בניית ישוב הקבע בשפיים. האימהות של הילדים הקטנים נשארו במחנה,  שאר החברים והחברות עסקו בעבודה בקיבוץ החדש. בנו את הבניינים הראשונים, הצריפים והאוהלים למגורים של חברי הקיבוץ, וגם נטעו את הפרדס הראשון, את מטע הבננות, הכרם וענפי בעל החיים: הרפת, הלול והאורווה לסוסים. ברוב עבודות המשק נעזרו בסוסים ופרידות כי טרקטורים כמעט ולא היו. אני הייתי הילד האחרון שנולד במחנה הזמני בהרצליה. חודש אחרי שנולדתי עזבו האימהות והילדים את השטח בהרצליה וכולנו עברנו לשפיים.

בשפיים גרו ההורים שלי בחדר קטן מאוד ואני הייתי במשך כל היום והלילה בבית הילדים, פרט לשעתיים שלוש לפנות ערב, שבהן היינו הולכים להיות עם ההורים. כשהייתי בן ארבע בערך הייתה בארץ מחלה קשה, שכמעט ולא היה לה מרפא, קראו לה טיפוס. לצערי הרב אמי חלתה במחלה הזו, ואחרי תקופה של אשפוז בבית ובבית חולים היא נפטרה.

לאבי שמאוד אהב את אמי, היה  קשה להיות בשפיים לאחר מכן והוא ביקש מהקיבוץ שנה חופש ולקח אותי  איתו לקיבוץ עין – חרוד. שם היינו שנה וחזרנו חזרה לשפיים. לא עבר זמן רב אחרי שחזרנו ואבא שלי הכיר אישה בשם סימה שהיו לה שני ילדים: זלמה ויוסי. הם התחתנו ונולדה לנו אחות משותפת שקוראים לה צילה. רוב שנות הנעורים שלנו עברו במשחקים ובפעילות בחוץ. מכיוון שהדירות היו קטנות מאוד ולא היו בהן לא רדיו, לא טלפון ולא טלוויזיה, הבילוי שלנו היה רוב הזמן בעיסוק עם בעלי חיים: חמורים, סוסים, גמלים, תרנגולות ועוד.

את כל הארוחות, המקלחות וההלבשה עשינו בבתי הילדים. הורינו היו עסוקים מאוד בעבודה והשאירו לנו הרבה זמן פנוי למשובת נעורים. הרבנו לטייל בסביבת הקיבוץ בפרט ובארץ בכלל. רוב הבילוי שלנו היה בחבורות לא לבד. היינו מאוד קשורים אחד לשני. עשינו הרבה פיקניקים שהיו השלמה לאוכל שקיבלנו בבתי הילדים.

 בילדותי

הסיפור שלי לנכדתי, נגה הופמן – חוויות אישיות בשנת 1947 החלטת האום על החלוקה

היה זה בשנת 1947 אני הייתי בן עשר בערך, תלמיד בכיתה ג'. כילדים הרגשנו שמשהו חשוב מאוד עומד לקרות. לא ידענו בדיוק מה אבל, ראינו שיש התרגשות גדולה של החברים בקיבוץ. אמרו לנו שמאוחר בערב יתאסף כל הקיבוץ בחדר התרבות כדי, לשמוע חדשות שאמורות להגיע ישירות מאסיפה של האו"ם שהתכנסה בניו יורק. בארץ שלטו אז האנגלים. באירופה, שנתיים אחרי סיום מלחמת העולם השניה, היו מאות אלפי יהודים חסרי בית וחסרי מקום או ארץ שתקלוט אותם. בארץ היו כשש מאות אלף יהודים ומספר דומה של ערבים. היהודים רצו להקים מדינה עצמאית שתוכל גם לקלוט את שארית הפליטה שנשארו באירופה ובכל העולם. ארגון האו"ם הקים ועדה במאי 1947 והטיל עליה להחליט מה לעשות בארץ ישראל. הועדה החליטה לחלק את ארץ ישראל בין היהודים לערבים, ולכן היה מתח גבוה בארץ באותו הזמן. בשעות הערב התאספו כל חברי הקיבוץ בחדר התרבות שהיה במרכז המשק, שם היה הרדיו היחיד שהיה אז בקיבוץ (הרדיו הזה נמצא עד היום בשפיים).

הרדיו שממנו שמעתי את החדשות

כל מי שיכול היה נכנס לתוך החדר. השאר עמדו ליד החלונות. אנחנו הילדים ישבנו על הדשא. ליד הרדיו ישבה חברה ששנתיים קודם השתחררה מהצבא הבריטי ולכן ידעה טוב אנגלית. התפקיד שלה היה לתרגם את מה שנאמר ברדיו. היה מתח רב בין החברים והיה שקט מוחלט. ככל שהתקדמה ההצבעה המתח עלה. מדי פעם סיפרו לנו מתוך החדר מה קורה בהצבעה. מיד כשהסתיימה ההצבעה הייתה שמחה גדולה, שירה וריקודים. בערב הייתה שמחה גדולה אבל, למחרת הערבים שלא הסכימו לקבל את החלטת האו"ם תקפו באזור לוד אוטובוס שיצא מנתניה לירושלים. בהתקפה הזו היו הרוגים ופצועים והיא סימנה בעצם את תחילתה של מלחמת העצמאות. אנחנו כילדים כמעט לא הרגשנו את המלחמה.

חדר הקריאה של קיבוץ שפיים. בו היה הרדיו שממנו שמענו את תוצאות ההצבעה באו"ם.

הזוית האישית

סבא בן ציון: הפצת הסיפור לכלל – במשך השנים שמרתי את הסיפור הזה לעצמי אבל, עכשיו כשהנכדים גדלו חשבתי שיהיה ראוי לספר להם את הסיפור הזה שהיה כל כך חשוב וגורלי בתהליך ההקמה של המדינה היהודית בארץ ישראל, שזאת בעצם הייתה שאיפתם של היהודים בכל הארצות בהם הם גרו, במשך שנים רבות רבות. אני מאוד שמח שיכולתי לספר את הסיפור הזה ועוד דומים לו מאותה תקופה. בעיקר אני שמח שהנכדים מוכנים ורוצים לשמוע את הסיפורים האלה. להמחיש את הסיפור על ההחלטה של עצרת האו"ם בכ"ט לנובמבר, הכנתי מצגת קצרה, והופעתי איתה בשתי כיתות של הנכדים בבית הספר ויצמן בבית יהושע. השנה אני נמצא בקבוצת הקשר הרב דורי עם נכדתי המקסימה נגה הופמן. בחרתי לספר לה את הסיפור הזה.

נגה: בהתחלה לא ממש הבנתי מה זו התכנית הזו? אבל אחרי בערך שלושה – ארבעה מפגשים הבנתי מה זה. פשוט זמן איכות עם סבא. סבא סיפר לי את הסיפור ובו זמנית כתבנו אותו. אחר כך ביקרנו יחד בבית התפוצות (אני, סבא וגם סבתא הצטרפה) והיה ממש כיף. היה לי קשה שסבתא לא הייתה כאן איתי.