מאגר סיפורי מורשת

סבתא מרים רוטנברג מספרת לנכדתה אילת רוטנברג את סיפורה:

"נולדתי בשנת 1949 בבודפשט עיר הבירה של הונגריה להוריי נתנאל-יהודה וחיה-קטרינה אונגר, שהיו ניצולי שואה.

בבית הספר היסודי למדתי יחד עם בנות נוצריות, היינו רק שלוש בנות יהודיות בכיתה. כבר מגיל שמונה, אני זוכרת את השנאה של הגויים כלפי היהודים. ההורים שלי חינכו אותי להיות גאה ביהדותי.

הזיכרון הראשון שלי מתופעת האנטישמיות, הייתי אז בכיתה ג', השנה הייתה 1956. בשנה הזו פרצה מהפכה (מלחמה קטנה) בהונגריה. הרוסים רצו להשתלט על הונגריה, הם נכנסו עם טנקים והרגו המון אנשים שניסו להתנגד אליהם, ביניהם היו יהודים רבים. אנחנו הסתתרנו במקלט ששכן במרתף הבניין. רעש של מלחמה נשמע, יריות נורו על הבניין שלנו ללא הפסקה.

בסיומה של המהפכה המפחידה הזו חזרנו ללימודים.

הייתה לי מורה גויה שממש שנאה את התלמידים היהודים, פעם אחת אני ועוד כמה חברות יהודיות עשינו רעש באמצע השיעור, המורה מאוד כעסה עלינו ואמרה לנו "חבל שאתם היהודים נשארתם בחיים!!!" היא גערה בנו ופשוט זלזלה ביהדותנו. עד היום אני עדיין זוכרת את ההרגשה באותו הרגע, לא בכיתי רק הרגשתי שכל גופי מתכווץ. ניסיתי להיעלם מהכיתה. כשחזרתי הביתה סיפרתי לאמי את כל מה שעבר עלי, ובכינו יחד.

כשהגעתי לגיל תיכון, הייתי צריכה לבחור בין תיכון כללי לתיכון יהודי, כמובן שהלב שלי בחר בתיכון היהודי. סוף סוף יכולתי ללמוד בחברה יהודית. היו אלו השנים הכי יפות ומשמעותיות בחיי שהצליחו לעצב במידה רבה את הזהות האישית שלי. שם כל התלמידים והמורים היו יהודים, היינו מגובשים כמו אחים כי הרגשנו שותפות גורל.

באותן שנים, המשטר הקומוניסטי שלט בהונגריה. משטר זה ראה בגידה בתנועה הציונית, שמגדירה את מולדת היהודים בישראל גם לאלו שלא נולדו בישראל.המולדת של כל יהודי ארץ ישראל. הם לא אפשרו לנו ללמוד עברית ואסרו עלינו לקרוא ספרים על ישראל. אבל אנחנו הנוער היהודי התחלנו ללמוד עברית וללמוד ריקודים ושירים ישראלים, בסתר במקום סודי באיזה בית כנסת במרתף.

אהבתי לקרוא ספרים, במיוחד ספרים ציוניים. אותם הצלחתי להשיג בשגרירות ישראל בבודפשט. אחד הספרים המיוחדים, שהשפיעו עלי היה  יומנה של חנה סנש הגיבורה, חנה נולדה בבודפשט שבהונגריה, היא הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה, מצנחני היישוב, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. היא צנחה לשטח הונגריה הכבושה, נתפסה, נחקרה בעינויים והוצאה להורג.

ביומנה היא כותבת על היותה ציונית ועל גאוותה ביהדותה. כמובן, שאסור היה לקרוא ספרים כאלו באותם הזמנים בהונגריה. אבל אני הייתי ציונית נלהבת והרגשתי צורך להתחבר עם דמות, שמעוררת השראה. יומנה ריגש אותי מאוד עד כדי כך שגם אני התחלתי לכתוב יומן. כל מה שכתבתי ביומן היו תחושות, רגשות ושאיפות של נערה מתבגרת, שכל רצונה הוא להגשים חלום ולעלות לארץ ישראל. הרצון שלי התחזק עוד יותר בגלל השלטונות הרוסים שרדפו את היהודים בגלל השייכות שלהם לארץ ישראל.

כך קרה שיום אחד הגיעו שוטרים לערוך חיפוש בבית שלנו, הם חיפשו חומרי קריאה "אסורים" בעברית. כשהבחנתי מהחלון שהשוטרים עולים אלינו הביתה, מיהרתי להחביא את יומני היקר. לצערי, מרוב בהלה תלשתי את אותם הדפים יקרים, שהיו בהם תיאורים נרחבים על התחושות שלי לגבי ארץ ישראל והתוכניות שלי לגבי עלייה לארץ. למזלי את היומן הם לא מצאו אבל הם לקחו את כל הספרים.

הם לקחו אותי מהבית למעצר. בהתחלה הם לא אמרו לי לכמה זמן ובסוף נעצרתי ליום אחד. הם חקרו אותי, שאלו אותי שאלות רבות במטרה להוציא ממני את כל הסודות. בעייני שלטונות הונגריה באותה תקופה, זו היית הבגידה בלאום שלהם.

ארבע שנים לאחר מכן ב"ה, זכיתי לעלות לארץ ישראל, בשנת 1970. הורי עלו עשר שנים אחרי, בשנת 1980.

כיום יומני נמצא בביתי ואני שומרת עליו מכל משמר. יומני היקר מהווה עדות לכל מה שעברתי בתקופת ילדותי ודווקא אותם הדפים שחסרים ביומן הם הסיפור הגדול שלי".

הזוית האישית

אילת הנכדה: תודה לך סבתא שטרחת להגיע למפגשים, העשרת את ידיעותיי. מאחלת לך הרבה בריאות ונחת.