מאגר סיפורי מורשת

נינה יעקובוב סבתא של נועה מזלתרים, אני משתתפת איתה בתכנית הקשר הרב דורי השנה בבית הספר. נולדתי בקזחסטן בשנת 1962.

הורי הם יהונתן וברטה דוידוב ז"ל.

אימא נולדה בבוכרה ואבא נולד בקזחסטן.

הוריי עבדו נורא קשה ולא היה להם זמן לספר לנו סיפורים ,אני גידלתי את אחי ואחותי. לא הייתה לנו מכונת כביסה ולכן כיבסנו הכול בידיים. גידלנו כבשים, פרות ותרנגולות מכיוון שלא היה, אוכל כשר.

כשהיינו ילדים שיחקנו גומי, קלאס וגוגואים. לא היו לנו צעצועים כמו שיש היום, המצאנו לעצמנו משחקים. אני זוכרת שהיה לנו בית קטן עם שני חדרים, מטבח וחצר וגרנו שם חמש נפשות. לאחר מכן עברנו לבית יותר גדול. שפת האם שלנו היא פרסית, כיוון שהמוצא שלנו הוא בוכרי. בבית הספר למדנו גם רוסית, אנגלית וקזחית. היו לנו מאכלים בוכרים מיוחדים, כגון: פלוף, בחש, גוג'גיג'ה ומנטה.

את בעלי הכרתי, בשידוך, בשנת  1980. בעלי בא עם הוריו לביתנו וביקש את ידי מהורי. לאחר חודש התחתנו. היו לנו, שתי חתונות, אחת  בחצרם של הורי ואחת בחצרם של הוריו של בעלי. לפני החתונה הייתה שבת כלה ואחרי החתונה הייתה שבת חתן. קבלנו המון מתנות לבית. בקזחסטן נולדו לנו שלוש בנות. בקזחסטן עסקתי בשתי עבודות, הייתי תופרת וגננת ובעלי היה ספר.

העלייה לישראל

מצב היהודים, בקזחסטן היה לא טוב. בגלל, יחסם של המוסלמים ליהודים שהיה קשה מאוד, החלטנו לעזוב ולעלות לארץ ישראל. עשרה ימים לפני שעלינו, אימא של בעלי נפטרה ומיד כשקמו מהשבעה, עלינו לארץ. עלינו לארץ בתאריך 16.10.1991. העלייה הייתה קשה. היינו באבל, על מות חמותי, עם 3 ילדות קטנות ואבא של בעלי היה ללא שתי רגליו.  לאחר יומיים של טיסה עם עצירה בוינה, הגענו לארץ ישראל.

הגענו, לתל אביב, לבניין הסוכנות, שם קלטו אותנו ומיד נסענו לעפולה. בעפולה חיכתה לנו משפחתו של בעלי שעלו לפנינו לארץ. בשנת 1994 נולדה בתי הקטנה. שלוש בנותי, התחתנו בארץ ויש לי 11 נכדים.

בתי הקטנה התחתנה במרץ 2018. שלוש מבנותיי גרות בארץ ואחת בלוס אנג'לס.

כשבאנו לארץ, לא היתה ברירה, אלא, ללכת לעבוד, בגלל מצבנו הכלכלי ומצב בריאותו של חמי. החלום שלי תמיד, היה, ללמוד משהו.הלכתי לעבוד בבית החולים ובעלי עבד במפעל. 20  שנה עבדתי כמנקה בבית החולים. בשנת 2006 קבלתי תעודת עובדת מצטיינת. בגלל העבודה הקשה בניקיון, עברתי, הרבה, ניתוחים בידיים.

בגיל 52 הגשמתי את חלומי

לא ידעתי לכתוב ולקרוא, כי לא הייתי באולפן. ידעתי רק לדבר. בגיל חמישים יצאתי לדרך חדשה. קבלתי החלטה ללכת ללמוד. עשיתי, קורסים של עברית, מחשבים ואנגלית. הנכדות שלי אור ונועה עזרו לי, בלעדיהן, לא הייתי מצליחה לעבור את הלימודים. לאחר, שסיימתי, את הלימודים הבסיסיים, נרשמתי ללמודים, במכללה. היה לי מאוד קשה גם לעבוד וגם ללמוד, אבל עברתי את כל זה בהצלחה. עברתי, את המבחנים וקיבלתי תעודה של מנהלת משק.

בגיל 52 הגשמתי את החלום שלי

חיכיתי להזדמנות הראשונה להתקדם. הגשתי מועמדות למכרז בבית חולים, לסגנית מנהלת משק. זכיתי במכרז ועכשיו, זו השנה השלישית, שאני סגנית מנהלת משק בבית חולים העמק בעפולה. אני מפקחת על הניקיון בביה"ח, בודקת ודואגת, שבית חולים יהיה נקי, כדי שלא יהו זיהומים.

פעמיים בשנה, אני משתתפת בפרויקט, דור לדור. עושה מעשים טובים, לקשישות, לפני ראש השנה ולפני פסח. אני מטפחת אותן, ועושה להן טיפולי קוסמטיקה ויופי.

אני מאוד אוהבת את הקשישות, כיף לי שהן שמחות ומחכות לי, בכל פעם.

אני מאוד אוהבת את העבודה שלי, אני לא שוכחת מאיפה באתי ומתנהגת לעובדים בצורה יפה כי גם אני הייתי פעם, במקומם.

הזוית האישית

נועה הנכדה: שמחתי לארח את סבתא בבית הספר, זה נתן לי תחושה של כבוד והערכה לסבתא.

סבתא נינה: זו תכנית מבורכת מאוד, מאחר ודרך הסיפור האישי נוצרה קרבה מיוחדת לנכדות, שעכשיו מכירת את סיפור העלייה. הפגישות נוהלו בצורה טובה, עיניינית ומהנה וגולת הכותרת הייתה הביקור בבית התפוצות שהשאיר רושם רב. תבורכו על היוזמה, שמחברת בין הדורות.