מאגר סיפורי מורשת

סיפור אחר שהוריי סיפרו:

אבי קנה טלה קטן כדי לגדל אותו ולהכין אותו לקורבן פסח. כאשר הטלה גדל וחג הפסח התקרב עמדתי מול הטלה וצעקתי בקול "הטלה הזה טרף ולא נוכל לאכול מבשרו" ההורים ניסו לשכנע אותי להפסיק לומר כך אך לא עלה בידם לשכנע אותי להפסיק. המשכתי לעמוד מול הטה ולצעוק "הטלה הזה טרף ולא נוכל לאכול מבשרו" ואכן לאחר שהשוחט שחט את הטלה את הטלה התברר שהוא טרף ולא נוכל לאכול מבשרו. בצער רב נתנו הורי את הבשר לשכנים המוסלמים.

כשהייתי תינוק בעירק כאשר עבר מטוס בשמיים מאוד פחדתי מהמטוס והייתי פורץ בבכי מתוך פחד. לימים כאשר גדלתי מעט וכדי לא לפחד ממטוסים אבי ז"ל היה לוקח סוכריות וזורק כלפי מעלה ואומר לי הנה המטוס זרק לך סוכריות. וכך לאט לאט הפסקתי לפחד ממטוסים.

בגיל 4 כאשר הודיעו לנו שאנחנו עולים לארץ ישראל השמחה במשפחה היית רבה ואז התחילו ההכנות לעליה, ההורים הכינו אותנו שהעלייה לארץ תהיה במטוס, מאוד שמחנו וגם חששנו מהטיסה במטוס כי הייתה לנו פעם ראשונה. כאשר הגיע היום המיוחל כל המזוודות היו מוכנות והמשפחה המתינה להסעה לשדה התעופה. העמיסו את המזוודות על רכב ההסעה וכל המשפחה התרגשה מאוד כשהיינו בדרך לשדה התעופה. כשהגענו לשדה התעופה וראינו את המטוסים חונים בשדה התעופה התרגשנו עוד יותר וההתרגשות גברה כאשר עלינו על מדרגות לתוך המטוס. וכשהמטוס המריא הרגשנו איך לטוס בפעם הראשונה.

כאשר הגענו לארץ והמטוס נחת חיקו לנו משאיות והסיעו אותנו למקום שנקרא שער העלייה. ריכזו את כל העולים במקום שהיה תחום ביוטה ואיבקו אותנו עם אבקה שנקראת די. די. טי שהיה מחטה נגד כינים כי חשבו שאם עלינו מארץ ערבית אנחנו נושאים כינים בשבילנו זו הייתה טראומה הסתכלנו אחד על השני וראינו שכולנו לבנים מהאבקה שפיזרו עלינו, למרות שאמרו לנו לעצום עיניים האבקה צרבה לנו את העיניים. אחרי שהגעתי לארץ משפחתי ואני הועברנו למעברת כפר סבא לאוהל, כל המשפחה גרה באוהל אחד (הינו יחד עם ההורים בס"כ  שמונה נפשות. זוג הורים ושישה ילדים). היה צפוף ביותר באוהל הזה, ללא מטבח, ללא מים זורמים וללא שירותים. השירותים היו מחוץ לאוהל וכילד היה מאוד מפחיד לצאת לשירותים בלילה משום שהיה חושך מוחלט והיו הרבה תנים שיללו כל הלילה וזה עוד יותר הפחיד את הילדים.

לאחר שגדלתי מעט כדי להאיר את הדרך לשירותים בלילה לקחתי קופסת שימורים ניקבתי בה חורים מאחור עם מסמר ואת הידית הכנתי מחוט ברזל, היינו מדביקים נר בתוך הקופסא וכך היינו מאירים את הדרך. כשהיינו במיטות בלילה ושמעים את יללות התנים היינו מתכסים בשמיכה עד מעל הראש כי חשבנו שכך התנים לא יגיעו אלינו ולא ניפגע. ייצרנו משחקים מחומרים שהיו ברשותנו כגון: קופסאות שימורים שקשרנו אליהם חוט ארוך והיינו עומדים על קופסת השימורים והיינו הולכים עליהם, היינו משחקים מחבואים , קלאס , ג'ולות , תופסת , "דודס" , ארבע תחנות וכו' וכך הינו מעסיקים את עצמנו.

שגדלתי מעט יותר נפתחו גנים במעברה והתחלתי ללכת לגן ובגן הייתה לי תעסוקה, ציורים משחקים סיפורים שהגננת הייתה מספרת סיפורים בעברית שפה שלא הבנתי, לאט, לאט התחלתי ללמוד את השפה העברית וכך היה לי יותר קל להבין את הסיפורים ולתקשר עם הגננת ועם הילדים האחרים בגן. לאחר שסיימתי את גן הילדים התחלתי ללמוד בבית ספר. מכיוון שידעתי את אותיות האלף בית שלמדתי בחדר בעירק וזה מאוד עזר לי להתחיל לקרוא יותר מהר מכל שאר הילדים. בכיתה ג' כאשר האחות הגיעה לחסן אותנו נגד אבעבועות רוח הילדים מאוד פחדו מהזריקה, והאחות שאלה מי מוכן להיות ראשון. מיד אמרתי אני קמתי וקיבלתי את הזריקה מול כל הילדים והאחות אמרה תיראו איזה ילד גיבור וכך חלק מהילדים הפסיקו לפחד מהזריקה. כאשר האחות הזריקה לכל הילדים בכיתה ושאלה מי עוד לא קיבל זריקה קפצתי ואמרתי "אני" ואז האחות הזריקה לי זריקה נוספת ולמחרת קיבלתי חום גבוהה מאוד וזאת כתוצאה מהזריקה הנוספת וכך נשארתי בבית כשבוע חולה.

המשכתי ללמוד ועליתי לכיתה ב' ומכיוון שהייתי תלמיד מצטיין וידעתי לקרוא היטב כמו כן ידעתי גם חשבון מפני שליפני שעלינו למדתי בחדר ושם לימדו אותנו בעיקר לקרוא ומעט חשבון ומכיתה ב' הקפיצו אותי לכיתה ד' וכך המשכתי את בית הספר היסודי. לאחר סיום בית הספר היסודי המשכתי ללמוד בבית הספר בר אילן. שם למדתי עד כיתה י' לאחר שהוריי התייעצו עם היועצת של בית הספר והמליצה להם להעביר אותי לתיכון מקצועי דתי. כך הגעתי לכפר בתיה שברעננה ושם למדתי את מקצוע הסנדלרות. שזה היה מקצוע שילדים ונוער לא רצו כל כך ללמוד בגלל הדימוי של המקצוע ואותי זה כן משך להתחיל מהיסוד לבנות נעליים חדשות בצורה ידנית עם מעט מאוד מכונות מכניות שהיו אז וכך המשכתי גם ללמוד את המקצוע וגם ללמוד עיוני עד שסיימתי את התיכון.

למרות שהורי היו דתיים הלכתי לתנועה של הנוער העובד ובתנועה הזאת המשכתי עד לגיל גיוס לצה"ל. משם הצטרפתי לגרעין נח"ל עם חברים שהיו מהתנועה מסניף חולון ומסניף גבעתיים. אשר הקימו גרעין נח"ל להשלים את קיבוץ בית גוברין, כדי שהגרעין יתגבש ערכנו מפגשים לעיתים בקן שלנו בכפ"ס וגם בקנים האחרים בחולון ובגבעתיים וזאת על מנת להכיר אחד את השני לפני היציאה לצבא. לגרעין קראנו "מרשה" על שם תל מרשה שהיה סמוך לקיבוץ בית גוברין ועל התל הזה היה טקס ההכרזה של הקמת הגרעין.

בחודש 196310 יצאנו לשל"ת מוקדם בקיבוץ רביבים שבדרום. שם השתלבנו במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ בעיקר בעבודות חקלאיות. בקיבוץ גידלו: תפו"א, מילונים, סייפנים, ומטעים של אפרסקים , תפוחי עץ. והיה להם גם מטע של תמרים. ובעיקר בענפים האלו עבדו חברי הגרעין. לאחר שעונות הקטיף של הפירות, והאסיף של תפוחי האדמה והמילונים הסתיים ביקשתי  לעבור לעבוד במוסך של הקיבוץ. כאשר היינו בקיבוץ רביבים הגיעו בני נוער של תנועת בית"ר.

בערבים היינו נפגשים עמם ברחבה ליד מגורי הגרעין לערבי שירה וכולי. מסתבר שחברי תנועת בית"ר אילו מרדו בתנועה והחליטו על דעת עצמם ליצור קשר עם מספר קיבוצים שאינם שייכים לתנועת בית"ר, קיבוץ רביבים נאות לקבלם למחנה עבודה. היו לנו הרבה מפגשים עם בני הנוער הללו. לאחר סיום תקופת השל"ת (שירות ללא תשלום) של הגרעין התחלנו טירונות של הנח"ל במחנה 80. בתאריך  01.01.63 . בטירונות היינו גרעין מאוד מאוד מגובש, כל המשכורות החודשיות הצבאיות היו נכנסות לקופת הגרעין המשותפת, כל חבר גרעין קיבל כל חודש מצרכים אספקה קטנה כגון: משחת שיניים, סבון רחצה, וסיגריות למעשנים כמו כן כל חבר קיבל צ'ופרים (ממתקים וכולי). במשך הטירונות היו ערבי גרעין אשר היו באים לערבים אלה קרובי משפחה, נציגים מהתנועה וחברי קיבוץ בית גוברין שהיו המקשרים שלנו עם הקיבוץ. אלו היו ערבים נחמדים שהיו מוציאים אותנו מעט משגרת הטירונות הקשה שעברנו ותמיד ציפינו לערבים האלו שבהם פגשנו את החברים מהגרעין שעדיין לא התחילו טירונות ואת כל השאר. בסיום הטירונות חברי הגרעין הלכו איש, איש להמשך דרכו

תשע"ו