מאגר סיפורי מורשת

סיפור הגעת המשפחה לצרפת

השנה 1929, סבתא שלי מניה, צעירה והחלטית מחליטה לקחת את חייה בידיה. היא נמצאת בפולין בחבל גליציה, חיה עם אבא שלה ואישתו. גם סבה וסבתה גרו איתם. הייתה להם תחנת קמח והם היו טוחנים חיטה ליהודים כדי שיהיה להם לחם כשר. סבתא שלי שומעת שארגון ה"בונד" מארגן צעירים יהודים לעבוד בחקלאות בצרפת הרחוקה. היא וחבריה מחליטים להגר לצרפת לאזור מרסיי. בין ארל למרסיי. אזור ציורי ירוק ויפה. דרום צרפת. הם מגיעים לחווה גדולה. עובדים מאוד קשה עבור שכר זעום. כל זה לפני מלחמת העולם ה-2. היא מתכתבת עם הוריה ועדיין מתכננת לשוב ולבקר אותם בפולין. לימים, סבתא שלי פוגשת גבר גבוה ונאה. גם הוא צעיר פולני מקרקוביץ פולין (לימים אוקראינה) לסבי שמעון  שמונה אחים ואחיות. בשנת 1933 הם מחליטים להתחתן בצרפת. נשלח שליח לפולין לבקש מההורים הסכמה וברכה. הם מתחתנים בשנת 1933 במקום שנקרא "פלאן דורגון" בצרפת, עם קומץ חברים וללא משפחה. הם כותבים להורים שנישאו ומקווים להיפגש עם כל המשפחה בקרוב. סבא שלי עובד בחקלאות בחווה. וסבתא שלי מבשלת עבור העובדים כ-30 איש מידי יום. נפגשים עם חברים, יוצאים לבלות ואף אחד בעבודה לא יודע שהם יהודים. כולם חושבים שהם מהגרים פולנים. בפרוץ המלחמה, סבא שלי מגויס לצבא הצרפתי כמהגר פולני, ללא ידיעה שהוא יהודי וזה היה מזלו. סבתא ממה ואמא שלי ליסט הקטנה, נשארות מאחור בחווה עם הרבה פחד, רק שתיהן. סבתא מבשלת ואמא שלי סגורה בעליית הגג ללא חלונות. מתחבאות מהגרמנים. בעלי הבית היו אנשים קשים. הם התנהגו אליהן כאל עובדות זרות בצרפת. ממה נוהגת לקחת קוביות סוכר או חמאה ולהחביא בכיסים, לאמא שלי, שיהיה לה קצת מתוק ולהקל עליה את היום האפור. בזמן המלחמה סבא שלי נופל בשבי הנאצי, בזמן שהוא נלחם בהם בשוויץ. הוא חוזר מהשבי רק כעבור חמש וחצי שנים. אלו היו שנים קשות מאוד. סבתי פחדה שילשינו עליהם ויבואו לקחת אותן בלילה. סבתא שלי לקחה תמונה שסבא שלי שלח מהשבי ועשתה תמונת פוטומונטאז' של כל המשפחה ביחד. זאת מזכרת שנותרה עם מדי הצבא של סבא שלי.

הילדות שלי

נולדתי בצרפת בעיר שנקראת מונפולייה, לזוג הורים צעירים, שהאבא ברח בתקופת השואה לצרפת ופגש את אמי שאף היא נולדה בצרפת. סיפור ההכרות של הורי הוא סיפור מעניין מאוד כי בעקיפין הוא קשור לארץ ישראל. אבי  נח היה שליח של המוסד.

אבא נשלח למדינות ערב בצפון אפריקה כמו למשל מרוקו, אלג'יריה, תוניס ועוד. הוא ועוד פעילים כמותו היו אחראים על הבאת ילדים ללא הוריהם לצרפת ומשם לקפריסין וארצה. פעילות זו הייתה מאוד סודית מכיוון שאסור היה להפריד ילדים יהודים מהוריהם.

בצרפת היה מקום כמו מחנה שנקרא קמבוס שבו אמי עליזה עבדה כמחנכת לילדים שהגיעו וכך בעצם נפגשו הורי. הקשר ביניהם התהדק ובשנת 1954 התחתנו הורי. נולדו להם שני ילדים – דניאל אחי הבכור, ואני ראבאקה אחותו הקטנה. גרנו בטירה מאוד יפה ועתיקה, כאשר בחלקה התחתון של הטירה התנהלה פעילות סודית הקשורה למדינת ישראל. גדלנו אחי ואני עם עוד הרבה ילדים שדיברו כל מיני שפות שונות אבל הקשר איתם היה מקסים, הם מאוד אהבו אותנו ואת אמי המחנכת שלהם, הם היו כל כך מפוחדים ולא היו להם הרגלי ניקיון. אני זוכרת שבערב הייתי מתלווה לאמי לבדוק מי התקלח ומי החליף בגדים לפני השינה. היו ילדים שהיו לובשים את הפיג'מה מעל בגדיהם. זהו זיכרון שמלווה אותי כל חיי.

השנה 1958בוקר אחד בשנת 1958 אבי הודיע לנו שנוסעים לארץ חדשה. יהיה לנו מאוד כיף, כי שם יהיו רק יהודים וכולם ידברו באותה השפה. לימים התברר לי שנאלצנו לברוח מצרפת כי הפעילות הסודית התגלתה על ידי שלטונות צרפת ואבי פחד מאוד שככל שנשאר בצרפת יותר, הפעילות הסודית תתגלה וכל הילדים יוחזרו לארצות המוצא שלהם ולא יצליחו להגיע ארצה.

ארזנו את כל מה שהיה לנו ועלינו ארצה באונייה גדולה שעליה היה כל המחנה.

ההפלגה הייתה קשה הים היה סוער, היו לנו תאים קטנים אבל היינו ביחד.

הגענו לתל אביב, שם גרו סבי וסבתי, ההורים של אבי. סבי וסבתי מצד אמי נשלחו לנצרת עילית יחד עם דודה שלי. הפרידה מהם הייתה קשה. חיינו בצרפת ביחד ופתאום אנחנו לבד בדירה קטנה בתל אביב עם סבא וסבתא דתיים, לא נוסעים בשבת, ואוכלים כשר. אמי עליזה לא הסתגלה לעיר, לא הסתגלה לישראל, לא הסתגלה להיות רחוקה מההורים. אבי הבטיח וקיים, שנעבור כולנו למקום חדש. לבית פרטי עם חצר.

סרטון: רבקה מספרת על חפץ שעובר מדור לדור במשפחתה.

למה דווקא כפר הריף?

היה לאבי חבר, משה קול, שהיה שר התיירות והוא הציע לאבי שלושה מושבים:  אודים, בן נון, כפר הריף. בן נון ירד ישר מין הפרק כי הוא היה ליד לטרון, ליד הגבול. אודים היה צפוני מידי וכפר הריף התאים מאוד כי היו שם שני בתים צמודים עם חצר גדולה. הבתים היו חורבות והיה צריך לשפץ אותם מהתחלה. אלה היו בתים שגרו בהם כבשים ופרות.

אבא שלי טיפל בבתים, וסבי שמעון טיפל בגינה ובחצר. כעבור שבועיים בשנת 1959, הגענו כל המשפחה הגדולה לכפר הריף. ההורים שלי נח ועליזה, אני רבקה, אחי דני, סבתי ממה, סבי שמעון ודודתי חנה. המשפחה התאחדה מחדש באהבה גדולה.

התמונה הראשונה מימין- סוף סוף הגיעה המכולה מצרפת. יש לנו בגדים ואנחנו מאושרים. התמונה השניה עם הכלב החדש שלנו. אנחנו גרים בכפר ויש לנו כלב!!!!!!! ויש לנו לול!!!!!ויש לנו ווספה!!!! ואני מאכילה בעלי חיים ואוהבת אותם.

סרטון: סבתא רבקה מספרת על חג ט"ו בשבט בילדותה בכפר הריף

סיפור אהבה

סיפור אהבה ראשון היה לצרפת. הגעגוע למשהו יפה ומיוחד ליווה אותי כל חיי עד לשנת 2015. הילדות שלי הייתה תמיד בצילה של ארץ רחוקה, ארץ שבה מדברים צרפתית, שפת האם שלי. שפה שאמא שלי דיברה כתבה וקראה. ולא שפה חדשה שלא הבנו אותה, שפה שאמא שלי לא יכלה לדבר בה. ארץ שתמיד חלמנו עליה, שמזג האוויר היה אחר. לא היה חם כל כך כמו בארץ, והלחיים שלי לא היו אדומות ומצחיקות את הילדים. ארץ שאנשים לא צעקו וקיללו בשפות שלא הבנתי. ארץ שהיה בה אוכל טעים ומוכר. ארץ ששמענו שירי ילדים מצחיקים ומשמחים. ארץ שלכל אחד היה חדר משלו. ארץ שהיה לנו רדיו והבנו מה אומרים. ארץ שסבא וסבתא שלי כל כך אהבו והתגעגעו… ארץ שהיתה לנו בה משפחה גדולה. ארץ שכל האנשים דיברו באותה שפה ואפילו היה להם קול זהה. זהו סיפור האהבה שלי. השינוי התרחש כשנסענו המשפחה, עם ההורים שלי, לטיול שורשים בצרפת. כאן הרגשתי שסיפור האהבה שלי הסתיים ביום אחד. הגעגועים הפכו למשהו אחר שאינני יודעת להגדיר אותו. המקום הקסום עומד שומם ועזוב. גדר תיל מקיפה אותו. אף אחד לא גר שם יותר. הכל עזוב בכל הסביבה, גם הבית שאיני גרה בו נראה כל כך שונה מהבית פה בארץ, מהבית בכפר הריף. החצר קטנה ומוזנחת לעומת החצר הירוקה והמטופחת בכפר הריף. סיפור האהבה שלי נשאר בגדר חלום.

קולאג של תמונות בצרפת. ההורים שלי,אחי ואני

הזוית האישית

רבקה: לסכום שנה מדהימה שהייתה לי עם נכדתי ,גלי שנה שהייתה חוויה מסוג אחר ,שנה שהעמיקה את הקשר ביננו ,שנה שחשפה אותנו לארועים שנדחקו למקום נסתר ,שנה שהוציאה ממני רגשות חזקים.

גלי :היה מאוד כיף להיפגש וללמוד על סבתא ועל הסיפור חיים שלה גיליתי במיסגרת התוכנית פרטים חדשים ומעניינים על סבתא ועל המשפחה כולה בדור העבר.