מאגר סיפורי מורשת

שמי ביקי (בלומה) כהן. נולדתי בירושלים בשנת 1952 להורי: יצחק וחיה גולדה שור. הורי היו שניהם צאצאים למשפחות ירושלמיות ותיקות.

שנות ה- 50 של המאה ה- 20

בשנת 1952 לאחר הסכמת ממשלת ישראל, נפתח הסכם השילומים, שעורר סערה גדולה במדינה והביא לדילמה מוסרית את אנשי הממשל השונים בארץ. בשנים 1954-1955 התחוללה בארץ פרשת לבון שעוררה בפעם הראשונה פקפוק בממשל ובמוסדות הביטחון. בשנת 1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ ושורה של פעולות טרור מצד הפדאיון, פתחה ישראל, בשיתוף פעולה סודי עם בריטניה וצרפת, במבצע קדש – לכיבוש חצי האי סיני והשגת שליטה על תעלת סואץ. לאחר שהושגו התוצאות הרצויות נסוגה ישראל מחצי האי סיני ומרצועת עזה בלחץ המעצמות.

כמו כן התאפיינו שנים אלה בהגעתם של קרוב למיליון יהודים לישראל כחלק מהעלייה ההמונית, מהלך שהכפיל את האוכלוסייה היהודית במדינה ועירער את ההרכב ההומוגני שלה. העולים שבאו ממרבית ארצות הפזורה היהודית במזרח התיכון ומרכז אירופה, שוכנו במעברות שהוקמו במהירות. תנאי החיים הקשים, לצד תחושתם של עולים רבים כי הם מופלים על רקע מוצאם התרבותי, הביאו למירמור ולמתחים ששיאם היה בהתפרצות שנודעה לימים כמהומות ואדי סאליב.

ברצוני לספר על סיפור שקרה לפני שנולדתי והיה מפורסם מאוד במשפחה. במלחמת תש"ח, דוד שלי היה בצבא בגוש עציון – ליד קבר רחל אימנו. הוא נפצע בקרב ונלקח בשבי הירדני.

מלחמת תש"ח – מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם, תקפו ערביי ארץ ישראל את היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה של התוכנית. יחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית (צבא ההצלה) חברו לסייע למתקפת ערביי הארץ.

ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של שלטון המנדט, הכריזה מדינת ישראל על הקמתה. למחרת פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של מדינות ערב, חברות הליגה הערבית. הלחימה בפועל נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה תמה רשמית ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון עם סוריה. ישראל ועבר הירדן (ממלכת ירדן של ימינו) ניצחו במלחמה ואילו ערביי ארץ ישראל, כמו גם 'צבא ההצלה', הובסו. צבאות מדינות ערב, אשר פלשו לארץ ישראל או נטלו חלק בלחימה ספגו מכה קשה, ובייחוד הצבא המצרי. ארץ ישראל המערבית נחלקה בין עבר הירדן, שכבשה את הגדה המערבית, מצרים, שכבשה את רצועת עזה ובעיקר מדינת ישראל, שהרחיבה גבולותיה, בתוך ארץ ישראל, מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת האו"ם.

ירושלים שנועדה להיות בשליטה בינלאומית, חולקה בין ישראל לירדן: הרובע היהודי, כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים שנכבש במלחמה על ידי הלגיון הירדני, נותר בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים, וכן נותרה ממלכת ירדן שליטה על שכונות ערביות במזרח העיר, ועל העיר בית לחם, שאף היא נועדה להיות כפופה לשלטון בינלאומי. בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל.

בגלל שדוד שלי היה פצוע, הירדנים שמו אותו בבית החולים שלהם, לכן, הוא לא היה עם השבויים האחרים. אחרי כמה שבועות הירדנים שלחו רשימות של כל היהודים שנמצאים אצלם בשבי. דוד שלי לא הופיע ברשימות שלהם כיוון שלא היה ביחד עם כולם, אלא בבית החולים. הוריו דאגו לו מאוד וגם משפחתו. סבתא שלי (שהייתה אמא שלו) כל הזמן הייתה בדאגה וצער והתרוצצה בין המשרדים לראות אולי הגיע רשימה חדשה עם השם שלו. זו הייתה עדיין תקופה של מלחמה ויירו עלינו בירושלים פצצות והיה מאוד מסוכן להסתובב בחוץ.

בוקר אחד, סבתא שלי התעוררה ואמרה "יצחק חי והוא פצוע ביד ימין". כולם שאו אותה איך היא יודעת והיא סיפרה שחלמה על אמא שלה בחלום ואמרה לה שיצחק חי, שהוא בסדר. "אל תדאגי" אמא שלה אמרה לה, הניחה יד על כתפה וליטפה אותה. לאחר תקופה הוא השתחרר וכמו שאמרה סבתא רבתא שלי בחלום – כך היה.

הזוית האישית

בלומה: אני קרויה על שם אותה הסבתא – בלומה. דוד שלי בריא ושלם והולך כל שבת להתפלל בכותל מאז שחרורו. הוא גר בקריית משה וללכת עד הכותל לוקח שעה הליכה לכל צד.