מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החלום הכי גדול שלי

סבתא ואני מחייכות למצלמה במפגש הראשון.
אני ומשפחתי בבר מצווה הרפורמית של נכדי.
חייה של סבתא נורית

הסיפור מתחיל כך:

נער בן 17 ושמו לייזר(לואיס) בורטניק, עוזב את ביתו, הנמצאת ברוסיה הלבנה(רומניה) ומפליג באונייה לבלתי נודע-ומגיעה לארגנטינה, לאדמות של ברון אירש-בעיר "אנטרה ריוס".

אחרי כ-שנה במקום בו לייזר גר, הוא פגש נערה יפת תואר ושמה אנה, אחרי כמה זמן כבר מתחתנים ומביאים לעולם 2 בנות-רוזה וקרלוטה.

הזוג המאוהב עובר עם שתי ילדותיהם לעיר "מדנוס".

רוזה גדלה והגיעה לגיל הנעורים, בגיל זה פגשה את יעקב, ברור שהם התאהבו מיד ואחרי כמה שנים התחתנו, ועברו לעיר הבירה "בראנוס אינרס".

אחרי שהתמקמו שם הביאו לעולם את פרלה (האחות הבכורה).

כשפרלה הייתה תינוקת עברו סבא לואיס וסבתא אנה עם אבא יעקב ואמא רוזה וכמובן התינוקת החמודה לעיר "מנדוסה".

למשפחה הצעירה נולדו עוד שלושה צאצאים: סימון (מונצו), אנה (אנני) ופה אני נכנסתי לתמונה.

קוראים לי מרתה אינס ברנר ואני האחות השנייה במשפחה הגדולה.

והמשיך כך:

שלום, אני מרתה (עכשיו נורית), אני בת 71 כרגע חיה בישראל, וביתי בקיבוץ בחן הנמצא בעמק חפר. אני אספר לכם, על ילדותי ונעורי.

ועל החלום הכי גדול שלי!

ילדות בארגנטינה :

אני גדלתי במשפחה גדולה, אוהבת ומחבקת.

השתייכנו לקהילה היהודית שבמנדוסה.

בחגים היהודיים היינו הולכים לפעילויות של הקהילה ולבית  הכנסת.

הסדר יום שלי היה:

בית ספר בבוקר, אחרי צהריים הייתי הולכת ללמוד בבית ספר יהודי אידיש, בהמשך היום הייתי משחקת עם חברים ברחוב ועושה שיעורי בית בזמן שנותר לי.

המשחקים ברחוב היו:

גולות, תפוסת, מחבואים, חבל ומשחקי כדור (לעומת היום שכל מה שהנכדים שלי עושים זה לצפות בטלוויזיה ולשחק במחשב ואני צריכה בוויכוחים ושכנוע למשוך אותם לחצר).

בין ובין הייתי רואה את סבא שלי, כותב מכתבים באידיש, ובתמונות המשפחתיות רושם את השמות של כולנו ומספר לנו שהוא שולח את זה לארץ ישראל.

הנעורים שלי:

בתיכון במנדוסה כל מורים והמרות כבר הכירו אותי.

אתם בטוח שואלים את עצמכם "למה?"

כמו שאמרתי אני הילדה השנייה במשפחה, אחותי הגדולה פרלה הייתה תלמידה מצטיינת.

לכן המורים כל הזמן היו שואלים אותי האם אני תלמידה מוכשרת כמו אחותי הגדולה פרלה.

אבל אני לא הייתי התלמידה הכי טובה בעולם, אבל הם ראו שאני שונה.

אחרי לימודי התיכון, הייתי הולכת לתנועת נוער ציונית.

בתנועה היינו משוחחים על:

ציונות, ארץ ישראל, עזרה הדדית ,ערבות הדדית, עלייה לארץ ישאל, חיי קיבוץ והגשמת חלום!

בין הפעילויות היו מחנות קיץ.

היינו יוצאים לשבועיים מהבית למחנות, לפעמים לעיר אחרת, במחנה היו באים חניכים של התנועה מרוב ערי ארגנטינה.

באחד המחנאות דיברתי עם חברה טובה, ופתאום עבר בחור נחמד בשם חיים ,אמרתי לחברה שלי שבאחד כזה הייתי מוכנה להתאהב.

אחרי שדיברנו אליו קצת הבנו שהוא מדריך באחד הקבוצות ואנחנו היינו רק חניכות.

באחד הפעילויות המשותפות היו הרבה ריקודי עם, בלי ששמתי לב כל הריקודים הייתי לידו, שמחתי למקרה זה והתחלתי לחשוב שאולי זה לא צירוף מיקרים.

כך הסיפור התגלגל והתגלגל.

תמיד בטיולים הייתי בקבוצתו, למרות שלא הייתי אמורה.

אחרי תקופת מחנה זה נפרדנו כידידים והבטחנו להתכתב זה עם זו.

אני חזרתי למנדוסה והוא נשאר בעיר המחנה קורדובה(עיר הולדתו).

עבר שבוע-שבועיים והוא לא כתב לי כלום, אז חשבתי אולי זה לא היה צריך לקרות.

אבל אחרי שבוע מהמחשבה זו הגיעה מכתב, שמחתי והבנתי שכנראה יש בינינו רגשות חמים.

חיים הפליג לארץ ישראל לשנת לימודים, במכון למדריכים לחוץ לארץ, שם למד להדריך על ארץ ישראל בתפוסות הגולה.

כשחיים היה בארץ ישראל המשכנו בקשר מכתבי.

בחזרתו לארגנטינה נפגשנו כמה פעמים בפעילויות ארציות של התנועה הציונית.

ולאחר שנתיים חיים בא להדריך בעיר מנדוסה(ששם גרתי).

כשחיים הגיעה למנדוסה ישר הפכנו לזוג!!!

העלייה שלי לארץ:

לא עבר הרבה זמן מאז שהבנו שהגיעה הזמן להגשים את החלום של שנינו לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בקיבוץ בחן.

עם החלטה זו הבנו שצריך לארגן גרעין עלייה, ולצורך זה התחלנו להקים קבוצה עם חברים שלנו מהתנועה הציונית.

אחרי כמה זמן, סוף סוף הייתה קבוצה(גרעין עלייה), כולנו החלטנו שנעלה לארץ בחודש דצמבר 1967.

אבל מה שלא ידענו באותו זמן, שב-5.6.1967 פרצה מלחמת ששת הימים בארץ ישראל.

באותו רגע שנודע לנו על המלחמה, הגיע אלינו מידע שהמלחמה מתקדמת לכיוון בחן.

כששמענו את ההודעה ישר ידענו שאנחנו רוצים להקדים את העלייה שלנו לארץ ולעזור בבחן.

אחת הבעיות שהיו לנו בהתארגנות לעלייה היה האישור מההורים שלי, הורי דרשו שאני וחיים נתחתן לפני העלייה, חשבנו וחשבנו והגענו לתוצאה שנתחתן ואז נפליג לארץ.

ארגנו חתונה קטנה עם המשפחה הקרובה בבית הורי, וישר אחרי החתונה נסענו "לבואנוס איירס", שם נפגשנו עם כל החברים שלנו והפלגנו לארץ ישראל.

יש!

הגענו אחרי 25 יום בים, לעיר חיפה, חופי ארץ ישראל!!!

בהתרגשות מאוד גדולה, עם דמעות בעיניים התקרבנו לחוף ושרנו "הבנו שלום עליכם".

כשהאנייה חיכתה בנמל חיפה, עלו לסיפון אנשי משרד הפנים, הם התחילו לכתוב את שמותינו בעברית על התעודות זהות החדשות שלנו, השמחה בסיפון הייתה גדולה, סוף סוף החלום התגשם אנחנו יהודים ישראלים, אחרי שכל אחד קיבל את התעודת זהות והמזוודות שלו, ירדנו מהאנייה ולהפתעתנו קבוצה של חברי בחן חיכו לנו ולקחו אותנו ב"משאית" לקיבוץ.

הגעה לקיבוץ והתאקלמות:

הגענו לבחן עם כל החברים של הגרעין, כאשר הגענו נכנסנו לחדר האוכל שהוא היה צריף, גדול וישן.

כשראינו את החדר אוכל הרגשנו תחושה שונה, הרגשנו שונה מהבית, אך ידענו שנתרגל ונתאהב בבית החדש.

אחרי שביקרנו בחדר האוכל, לקחו אותנו למגורים החדשים שלנו, שהם היו צריפים קטנים ובהם היה רק: מיטה וארון קטן.

אתם בטח שואלים מה עם השירותים והמקלחת, אז אני אגלה לכם הם היו רחוקים מהמגורים שלנו והם היו ציבוריים!!

טיול בגליל:

אחרי שבועיים שהתאקלמתי קלות בקיבוץ, חיים ואני יצאנו לטיול בגליל עם עוד זוג חברים שלנו.

נסענו כל הדרך לגליל במכוניות שהסכימו לקחת אותנו עד לאן שהם יכולים.

פעם לא כמו היום היה אפשר לקחת "טרמפים" עם כל אחד בלי חשש כלשהו.

בלילה ישנו בקיבוצים שונים בהם התגוררו חברים שלנו בסביבת שביל הטיול שלנו.

הכשרה לחיי קיבוץ:

בחודשיים הראשונים בקיבוץ, עבדתי בחדר האוכל, בשדה, בפרדס, בבית ילדים, ולאט לאט התרגלתי לעבודות השונות והייתי שמחה לקום בוקר ולדעת שאני עושה משהו שעוזר לכל חברי הקיבוץ.

כעבור חודשיים…

כל גרעין העלייה יצא להכשרה בקבוצת "גבע".

בהכשרה למדנו על העבודות בקיבוץ, על התרומה של כל אחד, הנתינה, העזרה ההדדית וכמובן למדנו "עברית" באולפן שהיה בקיבוץ "גבע".

ההכשרה לחיי קיבוץ הייתה מעניינת מאוד, אני הרגשתי שתהליך זה תרם לרצון העז שלי לחיות בקיבוץ כמו שתמיד חלמתי.

החזרה לקיבוץ בחן אחרי-9 חודשים:

ברגע שחזרתי לקיבוץ, מכוון שבהכשרה רוב הזמן עבדתי בבתי ילדים אז זה הייתה העבודה שחיכתה לי בבחן.

מה זה בית ילדים?

פעם הילדים בקיבוץ לא היו ישנים עם ההורים, הם היו ישנים בבית ילדים ומ-16:00-20:00 היו עם ההורים בבתים שלהם, זמן זה היה זמן איכות בין הילדים להורים.

בזמן הלילה היו שתי חברות שתפקידם היה לשמור על הילדים, היה "שמרטף" שאם היה ילד בבית ילדים שבכה השומרת ידעה לאן להגיע ולהרגיע את הילד, כמובן שאם היה צורך היו מעירים את ההורים כדי שהם יבואו לטפל בילדם הבוכה.

הקמת משפחה:

בתאריך 25.7.69 נולדה "דלית" הבת הבכורה שלנו.

לא יאמן אבל שלושה שנים אחר כך נולד "מיכה"(מיקי) בתאריך 5.7.72.

ואחרי עוד שלוש שנים נולדה "ענת" בת הזקונים בתאריך 25.4.75.

גידול ילדים:

הילדים גדלו בבתי ילדים, כמו כל ילדי הקיבוץ.

בשעות הצהריים היינו מבלים ביחד:

במשחקים, בטיולים בקיבוץ, סיפורים ועוד…

מול הבית היה מדשא גדולה והיי נו יוצאים לשחק בה ביחד.

חיים ואני היינו בטוחים ורגועים שילדנו מקבלים חינוך טוב, בזמן שהילדים היו איתנו נתנו להם התמיכה המשפחתית.

הילדים הגיעו לבגרות.

דלית סיימה את קורס מדציות ויצאה לטיול גדול בעולם.

בסוף שירות הצבאי של מיקי בוינגיט, חיים נפטר בתאריך 16.4.93.

אחרי הפרידה הקשה והכואבת מחיים הגיע תורה של ענת להתגייס והיא שירתה החייל דובדבן.

תפקידים עיקריים בחיי:

במשך כ-12 שנה עבדתי במערכת החינוך, בתור מטפלת גיל הרך.

בשנים האלו מילאתי את תפקידי כ- מרכזת גיל הרך,

ומרכזת חינוך.

לאחר סיום עבודתי בחינוך יצאתי ללימודים במדרשת "רופין" קורס אקונומים(ניהול חדר אוכל ומטבח של הקיבוץ).

מילאתי תפקיד זה כ- 4 שנים.

עוד אחד מהתפקידים שמילאתי היה מנהלת קהילה של קיבוץ בחן.

הרחבת המשפחה:

בהתרגשות גדולה בשנת 2002 קיבלתי בשורה משמחת שדלית וגיל החליטו להתחתן.

ששמחתי והתרגשתי מאוד.

כ- שנה אחרי החתונה הגיע הבן הבכור של הזוג הצעיר ושמו "ארז".

ביום זה הפכתי להיות סבתא גאה.

אחרי כ- עוד שנתיים הגיע לעולם הילדה היפה והמתוקה ששמה  "הדר".

בחזרתי מטיול בארגנטינה ב- 2006, מיקי ושירה הפתיעו אותי בהודעת הנישואים הקרובים שלהם.

שמחתי מאוד שידעתי שנחגוג את שמחת האירוע עם המשפחה הגדולה והמורחבת.

כ- שנה אחרי החתונה נולדה למיקי ושירה התינוקת הבכורה שלהם, ששמה "אבישג".

שאבישג הייתה בת שנתיים נולדה להם האחות המקסימה של אבישג ששמה "נועם".

בשנת 2012 ענת הכירה בחור נחמד בשם "רם" .

בפעם הראשונה שרם וענת הגיעו ביחד לארוחת שישי, כל המשפחה הייתה ביחד, קיבלנו את רם באהבה כחלק אינטגרלי של המשפחה.

בנובמבר 2013 מיקי היה בטיול עבודה בצפון הרחוק.

באותו זמן שירה התקשרה אליי ואמרה לי שהיא בצירים חזקים וצריך לנסוע לבית חולים.

מהר באתי אליה ונסענו לכיוון בית החולים שכל הנסיעה חשבנו שהלידה תתקיים במכונית.

הגענו לבסוף לבית חולים ושם אחרי כ-10 דקות נולדה הילדה הקטנה של המשפחה "אור".

כשנולדה התרגשתי מאוד והחזקתי אותו לראשונה על ידי.

החיים כיום:

כיום יש במשפחה את:

נורית, דלית, גיל, מיקי, שירה, ענת ורם.

והילדים המתבגרים:

ארז, הדר, אבישג ונועם.

וכמובן הילדה הקטנה והחמודה אור.

כיום הם אוהבים להיפגש מתי שאפשר אצל סבתא נורית גם בימי חול.

כל יום שישי יש ארוחה יפה וגדולה אצל סבתא נורית.

וכמובן את הימי הולדת והחגים אוהבים לחגוג אם המשפחה המורחבת ולרוב כל הטקסים המיוחדים קורים בדשא הגדול של סבתא נורית.

יש מנהג במשפחה שבכל חג סוכות אנחנו הולכים לישון בים ומקימים אוהלים שבהם מצטרפים גם המשפחה המורחבת והחברים הקרובים.

ברגעים הקשים והעצובים תמיד עוזרים אחד לשני.

אז איך אפשר שלא ליהנות במשפחה כזאת מאושרת?

תמונה 1

הזוית האישית

החוויה הייתה מיוחדת המינהאני וסבתי נהננו מאודאני חושבת שאני וסבתא שלי למדנו המון אחת על השניהיש לי לאחל לסבתא שלי שתמשיך לספר את סיפורה לכל נכדיה הגדולים והקטנים

מילון

גוגואים
משחק באמצעות גרעיני מישמיש

ציטוטים

”בחג סוכות כל המשפחה ישנה בים.“

הקשר הרב דורי