מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה דרטלר. נולדתי בפרדס חנה בשנות ה-50 של המאה ה-20.  באותה השנה ירד שלג בכל הארץ ואמי לא הצליחה להגיע לבית החולים ללדת אותי. לכן, נולדתי בבית, כאשר הזעיקו ערבייה לסייע בלידה.

 

אני ממשפחה חילונית אך אבי שלח אותנו ללמוד בבית ספר דתי. שם נחשפתי לחיי הדת. הלכתי לבני עקיבא ולימים אף הייתי מדריכה. כבר אז החלטתי שחיי היהדות חשובים לי מאוד. כמובן, היה חשוב לי להינשא לבחור דתי.

 

אני הייתי מורה בבית ספר אמי"ת-עכו, בית ספר דתי. כיום ברוך ה' אני מנהלת אורח-חיים דתי בקרית שמואל. יש לי ארבעה ילדים וכולם ברוך ה' הולכים בדרכי, ועשרה נכדים. כיום אני יצאתי לפנסיה, אני מתנדבת בבית קסלר ובשתי מועדוניות. העניין החינוכי מאוד קרוב לליבי ועל כן-אני עוזרת גם לנכדי בעיצוב חייהם, וכן מסייעת בשיעורי בית.

 

בבית ספר אמי"ת-עכו עבדתי במשך 32 שנה. באותו בית ספר הייתי אף תלמידה וספורטאית מצטיינת. המורה לספורט שלח אותי ללמוד חינוך-גופני בגבעת וושינגטון. מנהל בית הספר ביקש שאחזור לבית הספר בתור מורה. הייתי מורה לחינוך גופני מאוד מעורבת והילדים היו נשארים אצלי אחרי השיעור כדי להשתפך בפניי. מכאן הבנתי שיש לי פוטנצייל לקשר בין אישי, ולכן הלכתי ללמוד חינוך מיוחד. קפצתי בין הכיתה לבין מגרשי הספורט וכך יכולתי למצות את עצמי עד תום.

 

מהיותי בתנועת בני עקיבא קרא  לי ה"קומונר" לשיחה. היות ובזמן הזה לא ניהלתי חיים דתיים, והיה ברור לי שברצונו לסלק אותו מן הסניף. להפתעתי הוא הציע לי להיות מדריכה בסניף. מאז חיי השתנו והיה לי ברור שאהיה חייבת לשמור שבת. הבית שלי כפי שציינתי היה בית חילוני וזה לא היה קל, אך הייתי נחושה ללכת בדרך זו.

 

לימים פגשתי בחור ברכבת. היה ברור לי שהוא בחור דתי כי הוא אמר שהוא גר בקרית שמואל, שכידוע היא קריה דתית. לאחר כמה פגישות התברר לי שהוא בא ללא כיפה. מיד ביקשתי שניפרד אך הוא מאוד התעקש והסברתי לו שיש לו רק ברירה אחת להיות דתי. הוריו היו ניצולי שואה ומאוד דתיים ולימים הם מאוד מאוד הודו לי שהחזרתי את בנם לחיק היהדות. לאחר נישואי נחשפתי למשפחה ניצולת שואה. סבא אפרים איבד את אשתו וששת ילדיו שנספו בגזים, בזמן שהוא במחנה עבודה ושירת את הנאצים. סבתא פרומה הייתה בת יחידה שנחטפה מידי הוריה ונשלחה לאושוויץ. לאחר המלחמה סבא וסבתא נפגשו והתחתנו. מיד החליטו להימלט מאירופה ולהפליג לארץ ישראל. הם הפליגו באוניית "כנסת ישראל" ושם נולד בנם בכורם. כשהגיעו לחופי הארץ והאנגלים תפסו את האוניה הפרידו שוב בין גברים לנשים, ושוב שלחו את סבא אפרים לקפריסין למשך ארבעה חודשים. לאחר ארבעה חודשים חזרו הגברים לארץ לפגוש את נשותיהם ואת ילדיהם. הם הציבו את כל התינוקות לפניהם וכל אבא זיהה את תינוקו, אף שלא ראה אותו ארבעה חודשים. זה היה רגע מאוד מרגש. מאז שהצטרפתי למשפחה היקרה הזו ימי השואה נגעו לליבי. כשלימדתי בבית ספר סיפרתי לתלמידים את סיפור חייו של חמי בכל שנה ביום השואה. הם מאוד התרגשו כי סיפור אחד מתוך שישה מיליון סיפורים נוגע מאוד לליבם.

 

לסיכום, היום אני יודעת שכל חיי היו מונחים מלמעלה. אני מודה לה' על כל הטוב שהרעיף עלי ועל המשפחה המקסימה שיש לי. ילדי גרים סביבי ואחת מהן אפילו גרה בבית הסבים ניצולי השואה. אנחנו נפגשים לסעודות שבת לעיתים קרובות. הנכדים קשורים אחד לשני והאחים מאוד מגובשים.

 

על משפחתי נאמר:"יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"