מאגר סיפורי מורשת

מסוף שנות ה – 60, ארגוני טרור החלו לקיים פעילות מאורגנת בדרום לבנון כנגד מטרות בישראל, למעשה ירי של קטיושות לעבר קריית שמונה שם נולדתי והוריי גידלו אותי ואת אחיי בשקט ובשלווה.

ב- 31 בדצמבר 1968, בהיותי בת 14, נחתו קטיושות ראשונות על קריית שמונה. זו הפעם הראשונה שחוויתי פחד ממצב ביטחוני. התחלנו בקריית שמונה את מסכת הירידה למקלטים.

מחיים מלאים ומקסימים של ילדות חברים ומשחקים, החיים נהפכו להיות עם סדר יום קבוע של מתח ופחד. הוריי לא נתנו להתרחק מהבית, לכן כל המשחקים נעלמו לנו. חווית הקטיושה מאוד הפחידה, בתקופה זו לא הייתה מערכת כריזה לכן לא יכולנו להיערך קודם,  היינו שומעים את הקטיושה רק לאחר שנפלה.

היינו יורדים למקלטים כ- 18 דיירים שהתגוררו בבניין וכמובן עם כל הילדים, כ- 90 איש. המקלט לא הכיל את כולם, היה מאוד צפוף. האנשים והילדים הביאו מזרנים ושמיכות מהבית ועליהם ישנו וגם ישבנו. הייתה אספקת מים ואוכל למקלטים כגון: כריכים ופירות ע"י העירייה.

היינו ממציאים משחקים כדי להעביר את הזמן כגון: חמש אבנים, שהיינו אוספים מבחוץ, עד שכוחות הצבאיים היו מאפשרים לנו לחזור לשגרה.

מטחי הקטיושות הבלתי פוסקים הפכו את חיי לבלתי אפשריים, יצרו טראומות ופחדים. אך יחד עם זאת הצלחנו פחות או יותר להתגבר ולחיות כך.

הזוית האישית

איתי: היה לי מאוד כייף לבלות זמן איכות עם סבתא.

סבתא אתי: היה לי מהנה לבלות עם נכדי ולספר לו על ילדותי.