מאגר סיפורי מורשת

סבתא נולדה בישראל, בשנות ה-50 בישראל אנשים גרו במעברות.

ההורים של סבתא עלו ממצרים, הם היו עולים חדשים ולא ידעו את השפה העברית היה להם מאוד קשה להתאקלם בישראל. היו קשיים ולא היה שפע כמו היום ההורים של סבתא עבדו קשה הצליחו לקנות בית ועברו דירה לחולון. הם גידלו ארבעה ילדים ועד היום למעשה הם גרים בחולון.

חולון הייתה אז כולה חולות ולכן קראו לה חולון. סבתא שלי למדה בבית ספר בחולון וכל הילדות שלה הייתה בעיר חולון. סבתא שלי הייתה  חברה בתנועת הנוער העובד בחולון. הילדות הייתה שונה מהיום, הייתה תקופה אחרת, הילדים היו משחקים בחוץ והיה כיף. לא היה מטרות ולא קנו להם מותגים, דאגו שהם ילמדו ויהיו נקיים. לא היה תחרות בין הילדים בבית ספר, כולם היו אותו דבר. למרות הקשיים הם גדלו וחונכו להיות ילדים מחונכים ותלמידים עם ערכים וכבוד למורים ולמנהל בית הספר. לא היו לילדים דרישות כמו היום, הם ניסו לשרוד.

סבתא מספרת: "אבי בהיותו מאמין ציוני גדול, ידע עברית על בורייה. הוא היה שר שירי שבת בעברית, בקידוש ובארוחות שבת. סבא וסבתא שלי היו הולכים לחופשות קיץ שלושה חודשים היו בחופשות קיץ על שפת הים במזרח אלכסנדרייה באבוקיר – זו הייתה עיר קיט רגועה וחלומית  סבא שלי וסבתא שלי גרו במצרים ברובע היהודי שקראו לו חארט אל יהוד. שם גרו רק יהודים. היה בשכונה בית כנסת, בישיבה אהבה ואחווה וכתר תורה שם למדו אמא שלי ואבא לי עברית הלכו לבית כנסת בשבתות וחגים וידעו בעל פה את כל התפילות. הייתה קהילה יהודית תומכת, לעזור להכנסת כלה עבור בנות שלא הייתה להם נדוניה. סבא שלי נענה תמיד בחיוב ונתן מכיסו. אמא שלי הייתה אישה מאוד יפה והתחתנה בגיל מאוד צעיר גיל 16.

השלווה שלהם התערערה בשנת 1948, אז התחילו המהומות ברחובות, היה פחד גדול להסתובב ברחובות, היה פוגרום וסבא שלי כבר חשב לעלות לארץ עם הילדים שלו. הכל נעשה בסודיות . הם עלו לצרפת ומצרפת עלו לישראל. הם עלו עם אנייה לארץ ישראל. הם עזבו  שם את הרכוש שלהם ואת הבתים וברחו משם. האחים של אמא שלי נהרגו, היה פיגוע. הערבים הביאו עגלה של ממתקים וצעקו לילדים שיבואו לקנות ממתקים, העגלה התפוצצה וכתוצאה מכך הם נהרגו בפיצוץ.

 העלייה ממצרים

בישראל קיבלו דירות נטושות של הערבים – ביהוד ומשם עברו לגור בחולון.

הזוית האישית

ויקטוריה: "למרות הכל החיים פה היו טובים יותר והם הרגישו ביטחון בארץ ישראל".