מאגר סיפורי מורשת

סבתא אושרת מספרת: ״כשנולדתי קראו לי מזל ג'וליאט. מזל זה על שם סבתא מצד אבא נסים. לא אהבתי את השם מזל. בגיל 18 החלטתי לשנות את השם לאושרת, יש חברות שקראות לי גו'ליאט כשם חיבה, ויש חברות שקוראות לי אוש. שם המשפחה שלי מהנערות הוא סספורטס ולאחר החתונה שם המשפחה שלי הוא השתנה לאנגל. כשאבא שלי עלה לארץ שינו לו בטעות את השם מפורטל לסספורטס.

נולדתי בישראל בעיר קרית שמונה בצריף הירוק בשנת 1957. אני הבכורה מתוך שישה ילדים: חמש בנות ובן אחד. בסך הכל היה לי מעמד משמעותי במשפחה כי ההורים שלי התייעצו אתי. אני בקשר טוב יותר עם האחיות שלי״. לפי דברי האחיות, סבתא היא מודל לחיקוי עבורם. בעיני אבא שלה, סבתא תמיד הייתה יחידה ומיוחדת.

סבתא ממשיכה ומספרת: ״גדלתי בקרית שמונה בהר הרצל בבית קרקע. גרנו שני ילדים באותו חדר, כאמור היינו שישה ילדים. כל פעם כשירדו קטיושות אימא שלי מימי הייתה מרכזת אותנו ביחד, היא סגרה את כל החלונות בחדר הביטחון. היה מאוד מפחיד. כילדה חוויתי את מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומבצעים בלבנון. התחביב שלי היה אוספים של בולים, מפיות, סביבונים. הערצתי את יגאל בשן, היה לי ספר עם תמונות שלו ועם השירים שלו. הייתי בחוג תאטרון, אני אהבתי ממש להופיע. בחג פורים אני התחפשתי למדאם דה לה קויר (אשת חצר צרפתייה). אימא שלי לקחה אותי לעשות "בקבוקים" בשיער, הייתה לי תחתית לחצאית "קרינולינה" (תחתית לחצאית ממתכת שמעניק לה צורה נפוחה). סבתא שלי ברוריה (אימא של סבתא מימי) תפרה את כל התחפושות בפורים. את החזה עשו לי משני תפוזים ובאמצע התהלוכה, היה לי חם והייתי צמאה והוצאתי תפוז ואכלתי….

סבתא עם התחפושת

אבא שלי (ניסים) היה נוהג לעשות איתנו דואט במיוחד לפני השינה: "אם בארזים נפלה שלהבת" ועוד… לפעמיים היו צוחקים על זה. שרנו ביחד, ואפילו אבא שלי (ניסים) בעצמו. זכרונות נעימים ומצחיקים מאוד. בילדותי שיחקתי קלאס, חמש אבנים, מחניים (עם מקלות עץ, היום משחקים עם כדור), גומי. שיחקתי גם כדורגל בשכונה עם הבנים. בנוסף שיחקתי "ארץ עיר", שבץ נא ותשבץ. הייתי בגן ילדים בקרית שמונה ולגננת קראו עמי. זיכרון שיש לי הוא שנשפך עלי שוקו והייתי צריכה לחכות בחדר השני לבד עד שהבגדים שלי יתייבשו. אחר כך למדתי בבית הספר קורצ׳אק. הזיכרון שלי מהבית הספר הוא שמישהו רצה להיות חבר שלי ואני לא רציתי, אז הוא זרק לי אבן על הראש ופתח לי את הראש. אני למדתי בתיכון דנציגר, והזיכרון שלי משם הוא שנאלצנו לעזוב את קרית שמונה ואני השלמתי את הלימודים בתיכון באשדוד.

החפץ שקבלתי לפני החתונה היה שתי ציפיות לכרית רקומות רקמת יד. על התיבה היה השם של סבתא מימי והשם של המשפחה. הן נמצאות אצלי עד היום. הכרתי את בעלי בכיתה ט׳ בתיכון דנציגר בקרית שמונה. התחתנו בשנת 1978, היינו בני 21. החתונה נערכה במלון הצפון בקריית שמונה והייתה מסיבת חינה צנועה בבית. אני ובעלי היינו בני 23 כשנולד בני הראשון הבכור אסף.

התפקידים שלי בחיי המקצועיים הם אחות בחדר ניתוח ברמב"ם בצפת. למדתי בתל השומר. שירתי בחיל הרפואה. במהלך השירות הצבאי נעצרתי על ידי המשטרה הצבאית, ללא כומתה ומקושטת בתכשיטים (העלו אותי למשפט וקיבלתי אזהרה). בבחירת מקצוע הלכתי אחרי "העדר", חבורות מבית הספר בחרו במקצוע זה ובחרתי להצטרף אליהן. עבדתי כאחות משנת 1978 עד שנת 1982. כיום אני מנהלת תיק לקוחות בשוק המקומי בנטפים (מוצרי השקייה). יש לי ארבעה ילדים מתוכם שני בנים ושתי בנות. כרגע יש לי 11 נכדים, אנחנו בקשר רציף במהלך השבוע ובימי שישי פעם בשלוש שבועות אנחנו נפגשים כולם לארוחת שישי.

הזוית האישית

המפגש עם סבתא שסיפרה לי את סיפור הילדות שלה היה חוויה שלא תחזור על עצמה.