מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא פטר פרקש, אני יליד 1946, נולדתי ברומניה. הייתי סוג של סלבריטי בגלל שאני הילד היהודי הראשון שנולד אחרי המלחמה להורים שחזרו ממחנה ריכוז. אימא שלי בילתה חצי שנה באושוויץ והיה לה את האומץ למרות כל הפחדים להיכנס להריון. יכול להיות שהגעגוע לילד בן התשע שנלקח איתה למחנה אך לא חזר, נתן לה את הכוחות לנסות למרות כל הסיכונים.

ילדותי המוקדמת עברה בנוחות יחסית בצל המשטר הקומוניסטי שהשתלט ברומניה אחרי מלחמת העולם השנייה. הסביבה החברתית הייתה גם מורכבת היות בחבל ארץ זה (טרנסילבניה) והחליפה ידיים בין הונגריה ורומניה. רוב התושבים היו עדיין דוברי הונגרית וגם אצלנו בבית. כמובן שבתור תינוק אני לא הייתי מודע לכל הדברים האלה. אבא שלי היה מנהל מחסן לוגיסטי אזורי לחלוקת מזון. אימא שלי הייתה תופרת לבגדי ילדים. באותם זמנים ביגוד בכלל ולילדים בפרט היה מעט ובאיכות בינונית ומטה. אני זוכר שהרבה פעמים שימשתי בתור ׳בובת מדידה׳ לבגדים שונים של בנים וגם של בנות.

רוב הילדות עברה ללא אירועים מיוחדים שאני זוכר. במשטר הקומוניסטי הילדים היו בסביבה די מפנקת. ספרים, הצגות, חוגים, ערב רב של פעילויות ספורטיביות ותרבותיות בחינם ובשפע. המכה הראשונה הגיע אחרי סיום כיתה ז' כשהודיעו לנו שאני לא אוכל להמשיך ללמוד בבית ספר עיוני בגלל שהוריי הגישו בקשה לעלות לישראל. כך נאלצתי לעבור לבית ספר מקצועי במגמת עיבוד מתכות. לא הצטערתי מאוד: שלושה ימים לומדים, שלושה ימים עובדים במפעל. בשבילי זו הייתה הרפתקה. לעבור במחלקות השונות, ללמוד ולעבוד על מכונות של גדולים בהחלת חוויה. יחד עם זאת, הוריי דאגו להמשיך ולהשלים את החינוך שלי עם מורים פרטיים. ללמוד נגינה, אנגלית וצרפתית. כעבור שנתיים, ביולי 1961 קיבלנו את ההיתר לעזוב. הגענו ברכבת לווינה ומשם טסנו לארץ.

הבגרות

כל התקופה הזו של המעבר מסביבה אחת ולאחרת, שינוי שפה, תרבות, אנשים, הוא בליל אחד גדול של חוויות שונות, במיוחד כי הם התרחשו מהר מאוד. תוך שבוע מצאתי את עצמי ב"אולפן עקיבא" בנתניה לומד שפה חדשה בתמורה לליווי באקורדיון של שירה בציבור בימי שישי.

בספטמבר כבר הייתי בכיתה י' בביה"ס טשרניחובסקי, עדיין עם עברית עילגת למדי ולא מבין מה רוצים מהחיים שלי. תנ"ך, סיפורי ביאליק, אזרחות – כל אלו היו זרים לי. למזלי לימודי מתמטיקה ופיזיקה במזרח אירופה היו יותר מתקדמים מאשר בארץ, לכן לא היו לי בעיות להוציא ציונים סבירים. כמו כן, היו בכיתה עוד עולים חדשים ואפילו חלק מהמורים היו עולים חדשים או כאלה שדיברו את השפה שלי. שני ילדים מוותיקי נתניה, בני הורים ממוצא צ'כי דוברי הונגרית, אימצו אותי ועזרו לי גם בלימודים וגם להשתלב בחברה. מהר מאוד הפכתי לאחד מהחבר׳ה, חבר בנבחרת האתלטיקה של בית הספר ומשתתף במסיבות סלוניות של יום שישי שהיו אז באופנה.

כמו שלי היה יחסית קל, את מחיר ההגירה שילמו הוריי. הדאגה לפרנסה הייתה בראש מעיניהם וזה לא היה קל. לאבא לא היה מקצוע מבוקש (בטח לא בלי ידיעת השפה) והוא היה כבר די מבוגר לעבודה פיזית כמו קטיף ובנין. אימא מצאה מהר עבודה באחד הסלונים הנחשבים לבגדי נשים בנתניה והפכה לעובדת מוערכת. היא זו שפרנסה את המשפחה במשך השנה הראשונה, עד שאבא מצאה גם עיסוק שהתאים לו. עשה קורס למסז' ופיזיותרפיה והצליח לאסוף לעצמו חוג לקוחות קבוע ונאמן. גרנו בדירת שיכון קטנה של 48 מ"ר וכולם היו מרוצים.

סיום תיכון, בגרויות והנה אני בצבא. טירונות, קורס מכי"ם, קורס קצינים ואני סגן מפקד של סוללת מודדים בחיל התותחנים. תקופה נהדרת שבו אני חורש את הארץ עם ארבעה קומנדקרים, עצמאי בשטח, מבצע עבודות של הכנה וביקורת עמדות לתותחים. ישנים בשטח, אוכלים בשטח, מדי פעם קוטפים קצת אבטיחים או תירס מהשדות שמסביב או מתחנפים לקיבוצניקים שבדרך כדי שירשו לנו לבוא לבריכה. חיי נוודים מאושרים.

בזמן שאני בצבא, מורה לנגינה שלי סידר לי מלגה לאקדמיה למוזיקה בגרמניה. לימוד מוזיקה לא היה בתוכניות שלי לעתיד, אבל האפשרות לשהות בחו"ל לשלוש שנים על חשבון מישהו אחר היה יותר מדי קוסם מכדי לוותר עליו. כך מצאתי עצמי על אונייה למרסי ומשם ברכבת להרפתקה חדשה. גרמניה של סוף שנות ה 60 היה מקום מעניין לחיות בו. תנופה כלכלית גדולה, שפע של מוצרים, של תרבות, בידור, ספורט וחיים תוססים. במיוחד כשאתה סטודנט במעונות, ביחיד עם עוד עשרות זרים מעשרים מדינות שונות. את הגרמנית למדתי תוך פחות מחצי שנה. מסתבר שיש לי כשרון לשפות. בפרוץ מלחמת ששת הימים הסיע אותי חבר לשגרירות בבון והייתי משוכנע שמיד יטיסו אותי לארץ להשתתף במלחמה. לאכזבתי, מתברר שלא הייתי חסר לצבא והסתדרו יפה בלעדיי.

בתום שנת הלימודים, במחיר של כרטיס טיסה לארץ קניתי מכונית אופל ישנה וחזרתי איתה לארץ. כאן הכל היה כבר מסודר לקראת חתונה עם מי שהייתה חברה שלי מאז כיתה י"א. חזרנו שנינו לגרמניה. קיבלנו חדר פינתי גדול במעונות שהיה שמור לזוגות נשואים והמשכנו להנות ממה שאירופה המערבית יכלה להציע לנו. המון נסיעות וטיולים וביניהם קצת לימודים ועבודה. המלגה כיסתה רק את שכר הלימוד וארוחות צהרים במנזה, אז היה צריך להרוויח כסף למותרות. אני ניגנתי בהפקה של מחזמר "גבירתי הנאווה", ארבע חמש פעמים בשבוע במשך שנה וחצי. רעייתי – לבורנטית כימית, מצאה עבודה בחברת קוסמטיקה גדולה בסביבה והרווחנו מספיק כסף כדי ליהנות מהחיים הטובים.

בתום הלימודים חזרנו ארצה והתחלנו את החיים האמתיים. קנינו דירת שיכון קטנה עם משכנתא גדולה ועבדנו כדי לשמור על רמת חיים סבירה. אני לימדתי בקונסרבטוריון ברמת גן וזוגתי נכנסה לעסק המשפחתי של הוריה – חנות ללבני נשים.

מלחמת יום הכיפורים תפסה אותנו במפתיע, כמו את כולם, והייתי מגוייס חצי שנה בסיני. לאחר המלחמה החלטתי לעזוב את המוזיקה והלכתי ללמוד מדידות באוניברסיטת תל אביב. כזכור זה המקצוע שהכרתי בצבא והתאהבתי בו. במיוחד בגלל שחלק גדול ממנה נעשה בחוץ בשטח. החלק הנותר במשרד הוא גם מעניין, כולל חישובים מתמטיים ושרטוט מפות.

בדצמבר בשנת 1974 נולדו לנו שתי בנות, תאומות זהות – דנה ומיה, והחיים השתנו לעד. לצד השמחה והכיף אחריות גדולה ודאגה לעתיד.

בשנות ה-80 התגלגלתי שוב לתחום חדש: מערכות צנרת ומשאבות להגברת לחץ. זו העבודה שממנה פרשתי לגמלאות. בינתיים נולדו שתי נכדות ממיה ונכד אחד מדנה. כך הגעתי אני לתכנית הזו, בעקבות הבקשה של נכדתי הצעירה נגה.

העשור המשמעותי בחיי

בלי ספק העשור המשמעותי בחיי היה בין גילאים ארבע עשרה עד עשרים וארבע. במשך העשור הזה החלפתי שלוש פעמים סביבה גאוגרפית, חברתית ותרבותית. השירות הצבאי החיש את ההתבגרות והסקרנות הטבעית שלי עזרה לי לגלות ולהתמודד עם כל השינויים האלה. גם לימוד של שלוש שפות חדשות עזרה לי הרבה בהמשך החיים. כל זאת בגלל שהייתה לי מורה פרטית לצרפתית שהייתה הרבה יותר ממורה רגילה. היה לה בן בגילי ועם שנינו היא הייתה מדברת ומלמדת הרבה מעבר לשיעור על תרבות, היסטוריה ואמנויות ובכך עוררה את סקרנותי לדברים חדשים, והסקרנות הזו נשארה לאורך חיי והיה למנוע העיקרי לכל ההתנהלות שלי.

הזוית האישית

נגה: הרגשתי יותר מקורבת לסבא ולמדתי את ההיסטוריה של סבא שלי שלא הייתה לי הזדמנות להכיר במסגרת אחרת.

סבא: התכנית הזו נתנה לי הזדמנות לבלות זמן איכות עם נגה והייתי מופתע מההתעניינות הכנה שלה בהיסטוריה של המשפחה.