מאגר סיפורי מורשת

הילדות במרוקו

במרוקו היו משפחות מלוכדות, אוהבות, מחבקות, הייתה קהילה מאוחדת ומיוחדת מאוד. בתוך הקהילה, עזרו לנזקקים, דאגו לחלשים והמקום שבו עשו את זה היה בתי הכנסת ע"י דרשנים שהודיעו על אנשים נצרכים ודאגו גם להביא בברית הנישואין. היו אנשים שלא הצליחו לדאוג לעצמם. אנשי העיר היהודים גרו בתוך "המלח" [הגטו היהודי בעיר]. הם היו בני חסות של המוסלמים בעיר, השכונה היהודית הייתה מוקפת חומה בסגנון החומה העתיקה בירושלים, היו לה שערים בסגנון ירושלים. עם רדת החשיכה השערים היו נסגרים כדי שהיהודים יהיו מבודדים ולא יוכלו להסתובב חופשי מחוץ לחומה.

זאת הייתה גזרה של האסלאם אבל מצד שני הייתה הגנה יותר טובה ליהודים מפני מתפרעים מוסלמים.

המצב הזה הוא שהביא לזה שהיהודים היו מלוכדים יותר ומאוד דבקו בדת ולמעשה הרבנים הם ששלטו בקהילה וקבעו את התנהלות הקהילה לפי דרכם. השמחות בתוך הקהילה, בריתות, בר מצוות, חתונות ועוד היו שייכים לכל תושבי הקהילה וכולם השתתפו בשמחות של האחרים. היהודים עסקו במסחר ולאבי הייתה חנות שבה היה מכל טוב ושם הם באו במגע עם הקונים שהיו גם יהודים וגם ערבים. את החגים חגגנו ביחד, כל המשפחה המורחבת עם ריחות וניחוחות של מאכלים וכן בגדים חדשים שנקנו במיוחד לחגים. ההכנות לחגים כללו ניקיונות של כל הבית והסביבה, סיוד של הקירות בבית ומחוצה לו.

תמונות ילדות

החגים נחגגו ברוב פאר והדר. החגים הזכורים ביותר הם חגי שלושת הרגלים, במיוחד חג הסוכות וחג הפסח. בסוכות הושקעו מאמצים בבניית סוכה. כל משפחה ישבה בסוכה במהלך כל ימי החג. בפסח, כמובן קראנו בהגדה בעברית ולאחר מכן בתרגום לערבית כדי שכל בני הבית יבינו במה מדובר. הערב הסתיים בתחינה ובבקשה "לשנה הבאה בירושלים" [זה מה שגרם לרצון לעלייה לארץ]. בימי שישי הייתה תכונה מיוחדת לקראת השבת הבאה, "שבת המלכה" וכולם נערכו לקראת כניסת השבת. כולם היו רחוצים, לבושים בבגדי שבת וחיכו לגבאי בתי הכנסת שייצאו לרחוב ויתקעו בשופר כדי להודיע שהשבת נכנסה ואז כולם פנו לכיוון בתי הכנסת שהיו פזורים בכל המלח [הגטו היהודי]. באחד הימים הגיע השליח מארץ ישראל לעיר ועלה לתיבה בבית הכנסת ודרש לפני אנשי הקהילה על האפשרות להעלות אותם לארץ. דבריו אלה של השליח השפיעו עלי מאוד אפילו שהייתי בסך הכול בגיל חמש, הכמיהה לעלות לארץ ישראל תפסה אותי חזק, שמענו את הרדיו של ישראל במרוקו ושמענו את השירים. השירים השפיעו מאוד על כל הקהילה ובערבים עשו גם ריקודי הורה במלח היהודי.

היה לי מקרה מוזר שחוויתי כאשר מלך מרוקו מוחמד החמישי בא לבקר בעיר ואנחנו קישטנו את חנות אבי בדיגלונים וברגע שהמלך חלף קרוב לחנות צעקתי בקול "תחיי מדינת ישראל" וכולם רצו מהר לסגור לי את הפה. זכור לי עוד מקרה שהייתה "עשורה, ואני ישבתי על כתפי אחד המשתתפים ולמעשה הייתי שותף לאותה "עשורה" [יום מוסלמי של סיגוף].

ביום מן הימים בשעות הערב המוקדמות הלכתי עם אבי למשרד בו היה אפשר להירשם לעלייה לארץ, כמובן שהכול היה בחשאיות גמורה, היה מנוע מאיתנו לספר על שליחי העלייה. האוכלוסייה המוסלמית בעיר ידעה על עזיבת היהודים ולכן הם ניצלו את זה בקניות בהקפה בתקווה שלא יצטרכו לשלם על הדברים. היינו צריכים להשיג ארגזים כדי להעמיס את כלי הבית. באחד הערבים, לקחנו מהחנות ארגז ששימש להובלת תה ותוך כדי שאנחנו הולכים לכיוון הבית עם הארגז הגיע שוטר מוסלמי של העיר ורדף אחרינו לראות מה אנחנו עושים איתו. כמובן שהפחד של אבי היה חזק שהוא פשוט נטש אותי עם הארגז ואני הייתי צריך להתמודד עם אותו שוטר ולהסביר לו מה המטרה של הובלת הארגז לבית והיה לי ויכוח אתו. אני סיפרתי לו שאנחנו עוזבים לישראל והוא טוען שזה לפלסטין, אני חוזר ומתקן: "לא, לארץ ישראל". בסופו של דבר הוא עוזב אותי, משחרר אותי ואני ממשיך עם הארגז לבית. אני מגיע והורי שמחים שחזרתי הביתה בשלום ומרגע זה המשפחה נזהרת מאוד לא להיתקל במוסלמים.

העלייה לארץ

הכול היה מוכן לעלייה, דרכונים ואריזת כל חפצי הבית. ניתן לנו התאריך לעזיבה ולכן עזבנו את הבית וישבנו על מזוודות. בגלל עומס של אנשים שרצו לעלות מכל רחבי מרוקו, נדחתה הנסיעה והיינו צריכים לגור במחסן שניתן לנו כדי לא להישאר תחת כיפת השמיים. במשך התקופה הזאת, עבדנו בסנדלרות כשהתפקיד היה להדביק את הרצועות של הסנדלים עם דבק מגע, גם אני עבדתי בזה.

והנה מגיע היום המיוחל לצאת מהעיר ואנחנו שוכרים מונית שמסיעה אותנו מצפרו לעיר פס. שם הגענו לרציף הרכבת, כדי להגיע מפס לקזבלנקה. נסענו ברכבת מ-6 בערב ועד 10 בבוקר שליום למחרת. אני לא הצלחתי להירדם, רק הסתכלתי מהחלון וראיתי איך עמודי החשמל והעצים "חולפים לאחור". בקזבלנקה לקחו אותנו לבית מלון למשך יומיים ושוב נתקענו, אי אפשר היה להעלות אותנו לאוניה ולכן פינו אותנו למחנה נטוש של הצבא האמריקאי אשר שימש את שליחי העלייה להחזיק את העולים זמנית, עד שתהיה אפשרות להעלות אותם. גרנו בצריף עץ ענק, הצטופפו בו מספר משפחות כאשר מה שהפריד בין המשפחות היו שמיכות שנתלו ביניהן. אנחנו נתקענו שוב במחנה הזה בגלל שאבי חלה במלריה וחיכינו עד שיחלים. בזמן הזה למעשה, הפכתי למעין אב קטן, הייתי צריך לדאוג לאחיותיי הקטנות ולאחי הקטן שהיה תינוק, ואני בסך הכול בן 7. הייתי צריך להכין לו דייסה, הייתי הולך לחדר האוכל כדי לחכות לקבל אוכל כדי להביא למשפחתי ולאחרים. היה צריך לעשות כביסה ולכן הייתי מקושש עשב וזרדים כדי להבעיר מדורה בשביל להרתיח מים כדי לכבס את הבגדים ואת החיתולים. מצאתי חבל שממנו עשיתי נדנדה. אספתי בקבוקי קולה קטנים ומכרתי אותם לערבים שהתגוררו באוהל בסמוך למחנה בתמורה לזה קיבלתי אשכולות של ענבים שהבאתי למשפחתי שיאכלו.

לאחר שלושה שבועות אבי החלים וחזר, הוא הגיע למחנה ואז נקראנו לעזוב ולעלות לאוניה שתוביל אותנו למארסי [צרפת]. האוניה הייתה אונית משא ואנחנו הובלנו בתחתית האוניה. היהודים שהיו באוניה עזרו בבישול. הגענו למארסי אחרי 3 ימים. מהאוניה פינו אותנו לאוטובוסים, בנסיעה הזאת ראינו את רחובות העיר מארסי ומשם הובלנו למחנה צבאי לשעבר ששוב שימש את העולים זמנית להמתנה עד שתגיע האוניה. במחנה הזה חוויתי את הגזענות האנטישמית של הצרפתים. הייתה פרצה בגדר המחנה, מחוצה לו היו ילדים שהסתובבו עם אופניים ואני ראיתי אותם ורציתי לשחק גם ואז אני שומע מהילדים בצרפתית: "יהודי מלוכלך, תיכנס בחזרה למחנה".

מגיע היום ואנחנו מתכוננים לעלות לאוניה כדי להגיע לארץ, שוב נסענו באוטובוסים לאוניה בשם "נגבה" שבנמל מארסי. האוניה הייתה די מפוארת, מרווחת עם חדרי אוכל מסודרים, היה כרוז שהכריז על ארוחות והוא היה בא עם פעמון מוזהב, הוא צלצל בפעמון וקרא בערבית "מקלה אורחה" [אוכל ומנוחה]. השייט באוניה נמשך 6 ימים וקצת. ביום הרביעי הייתה סערה ענקית בים ואנשים פשוט חלו. בבוקרו של היום השביעי ראינו את אורות חיפה והיו כאלה שבירכו שהחיינו והגענו לארץ ישראל אך מה הייתה הפתעתם של המבוגרים כשהשליחים שהביאו אותנו ארצה באוניה ביקשו לזרוק את הטליתות ואת הסידורים שהעולים הביאו איתם למים. לטענתם בארץ העולים יקבלו חדשים, דבר שכלל לא קרה. פה הייתה ההתנגשות הראשונה בין העולים לקולטים. מי שמע בכלל שמשליכים תשמישי קדושה למים? הרי גם תשמישי קדושה ישנים שאבד עליהם הקלח טומנים בבית קברות כי זה היה הנוהל.

החיים בארץ

הגענו לחיפה, בנמל התקבלנו על ידי אנשים שריססו אותנו ב- DDT [חומר חיטוי]. היינו אחרי מקלחת, לבושים היטב וזה היה מעליב. אני הצלחתי להתחמק ולא לעבור את "הטקס הזה". בנמל חיפה פגשנו נערה שהייתה בודדה וחיפשה את משפחתה והיא הציעה לנו לאמץ אותה למשפחתנו ובתמורה היא תיתן לנו להשתמש במסרק שיש לה. מנמל חיפה הובילו אותנו במשאית לקריית שמונה. דרך מפותלת של כבישים. ימי אוגוסט חמים ומשקמים אותנו בפחון ובלתי נסבל היה לשבת בחום הנורא. קיבלנו גם מיטות סוכנות מברזל, שמיכות להתכסות, מזרני תבן ושלושה לחמים שחורים שהיו קשים לאכילה, כמעט יבשים ואני חיפשתי חלב ודבש כי קוראים לארץ "ארץ זבת חלב ודבש" ומה שראיתי היו אבני צור ואדמה שחורה. שכנו בצריף הזה כשלושה חודשים. מכיוון שהיינו משפחה של 6 נפשות, ואמי הייתה בהיריון, קיבלנו העברה לצריף שוודי חדש שהוקם בשכונה חדשה. החיים היו קשים, רוב הזמן לא היה לנו כסף לקנות אוכל. אבי ניסה כל הזמן למצוא עבודה ומה שהוא השיג זה עבודה של יום יומיים בקיבוצים בסביבה. אני באתי לעזרת המשפחה בגידול ירקות בחצר הבית. האדמה הייתה פורייה והצמיחה במהירות ירקות שונים, גידלתי סלק לבן שאותו השגתי בעזרת ראשי סלק שנפלו בדרך ממשאיות שחלפו במקום וזה שימש אותנו לאכילה וגם חלקנו לשכנים. הגיע הזמן סופסוף ואנחנו מקבלים את הארגזים עם כל המטלטלים ששלחנו ממרוקו לפה בתוך ארגזים [עובדי הנמל שהביאו את הארגזים היו גונבים חפצים יקרים מתוך הארגזים בכוונת תחילה. קיבלתי חיזוק לכך מאחד עובדי הנמל לאחר 30 שנה].

אבי שהיה עדיין בבריאות תקינה, גויס לשירות המילואים והשתתף במלחמת סיני. כל הזמן הזה שגרנו בקריית שמונה היה חסר לנו כסף לקנות אוכל ולכן נאלצנו למכור את כל מוצרי היוקרה שהבאנו איתנו [שטיחים, שמיכות, בדים מיוחדים, כלי בית]. הגיע הזמן והיינו צריכים לעבור לראשון לציון לשכון בקרבת קרובי משפחה והנהג שהוביל אותנו עם כל חפצינו נכנס בטעות למעברת נס ציונה, היה יום גשום מאוד ואת הנסיעה הזאת התחלנו בחמש בבוקר והסתיימה בנס ציונה רק לקראת תשע וחצי בלילה. במעברה המשאית שקעה בבוץ והנהג כנראה שהיה תשוש מאוד סיפר לנו שזה ראשון והוריד אותנו בצריף הפנוי שהיה ללא חלונות ודלת. ביום סגריר של גשם, במקום להתכסות בשמיכות, אבי לקח אותם כיסה את הדלת והחלונות ותקע אותם עם מסמרים.

במשך הלילה ישנו צמודים אחד לשני מפאת הקור מכיוון שהיינו תשושים שקענו בשינה עמוקה. אני מתאר לעצמי שההורים לא ישנו בכלל בגלל המצב הזה. בבוקרו של יום המחרת, הגיע נציג עמידר והציע לנו צריף אחר, טוב יותר שיהיו בו חלונות ודלת וחוץ מזה לא היה כלום. השירותים והמקלחת היו מחוץ לצריף והיו משותפים למספר צריפים. בצריף, בעזרת אנשים טובים הצלחנו לייצר ארון וארון מטבח [הכול מעץ] פשוט כדי להרגיש יותר נוח ולסדר את הבגדים בארון. מחוץ לצריף, בחצר הייתה עזובה, לכלוך, עשבייה יבשה, ניקינו את החצר מהלכלוך, קבענו גדרות מסביב לצריף והתחלנו בגידול ירקות כדי לעזור בפרנסת המשפחה. מכיוון שהגענו מרקע דתי, הופנינו ללמוד בבית ספר ממלכתי דתי בנס ציונה. בכיתה, רוב התלמידים היו מתימן ועירק ולכן למדתי את קריאת התורה גם בהגייה התימנית. התפללנו בבית כנסת של תימנים, בתחילה לא הבנו כלום מהתפילה אבל לאט לאט נכנסנו לעניינים. כמובן שהרבה לא למדנו, בעיקר למדנו תורה ומשניות, שולחן ערוך ותלמוד. בכיתה ז הבנתי שהלימוד הזה לא נותן לי כלום, לכן עזבתי את בית הספר הדתי והלכתי לבית ספר ממלכתי רגיל כדי ללמוד יותר תחומים של חשבון ומקרא. בכיתה ח נערכו מבחנים לקבלה לבית ספר תיכון ואני עברתי אותם וקיבלתי סטפנדיה (אישור) ללמוד בתיכון. נערכו בחינות לאיזה כיתה ללכת ונבחרתי לכיתת המצטיינים שהייתה ט2. מייד בתחילת הלימודים התחלתי להרגיש באפליה עדתית קשה מצד המורים. אז לא היו פסיכולוגים או יועצים שיכלו לסייע לתלמיד בהכוונה, לכן רוב התלמידים שהגיעו כעולים חדשים מעיראק ומרוקו, נפלטו מבית הספר כבר בשנה הראשונה. מיד כשעזבתי את בית הספר התיכון הייתי בשבועיים הראשונים בסוג של אבל ובכי בלתי פוסק כי ראיתי את חיי הולכים לתחתית.

כשהייתי בן 11, שיחקתי כדורעף עם הלומי קרב ממלחמת השחרור ומלחמת סיני שהיו מאושפזים בבית השיקום ממש מאחורי הצריף שגרנו בו.

בין התיכון לצבא

מפאת חוסר ברירה, הופניתי לעבוד בנגרות של הנוער העובד והלומד. לא אהבתי את זה אך שמחתי שסופסוף תהיה לי הכנסה כספית שאני אוכל לעזור לכלכלת הבית. בעבודתי זאת למדתי הרבה, והייתי בין אלה שריהטו את אוניברסיטת תל אביב בהקמתה. [שולחנות מעבדה, בית הכנסת, חלונות ודלתות פאר מעשה הנגרייה מקיבוץ נצר סירני]. מנהל הנגרייה שהיה גם ממקימי הקיבוץ, הציע לי להיות חבר קיבוץ בגלל הפוטנציאל שהיה גלום בי בעבודתי בנגרייה. כמובן שסירבתי מכיוון שרוב תושבי הקיבוץ היו מפליטי השואה ולכן היה קשה להשתלב ביניהם. קינאתי בשמות הפרופסורים והדוקטורים שהיו רשומים על שמות הדלתות וכל כך רציתי ששמי יהיה גם כן רשום שם.

שירות צבאי

מגיע היום ואני מתייצב בלשכת הגיוס ביפו, זה היה יום שמח מבחינתי שסופסוף אני יוצא לדרך חדשה לא סלולה עדיין אבל אני משתדל ללמוד להבין ולקבל עלי את החוקים החדשים בצבא. היו לי תקוות גדולות שאני אגיע לחייל קרבי אך מה שהוצע לי היו 2 אפשרויות, אחת להיות מ"צ [משטרה צבאית] והשנייה הייתה להיות נהג בצבא.

מכיוון ששיטור לא נראה לי כי הייתה שנאה בין הצנחנים לבין המשטרה הצבאית, בחרתי באפשרות השנייה להיות נהג. באותו הרגע חולקנו לשתי קבוצות אחת למשטרה הצבאית ואחת לנהגים וכבר באותו רגע התחלנו להכעיס קבוצה אחת את השנייה ולקרוא בשמות גנאי לקבוצה שעומדת ממול. הטירונות הייתה משולבת עם לימוד נהיגה במשאית. במשך שלושה חודשים למדנו את זה ועברנו טירונות. קיבלנו רשיונות נהיגה למי שהיה ראוי להיות נהג ומי שלא היה ראוי להיות נהג הפך להיות בקבוצת מכבי האש או להיות טבח. אנחנו כנהגים היינו נערצים על ידי הטבחים אבל היינו בדרגת תחתית כלפי החיילים האחרים [הקרביים]. נשלחתי לבסיס תובלה "קסטינה". הובלנו במשאית מתל השומר לבסיס התובלה כשברצפת  המשאית, טינופות וקקי של פרות, אפילו לא היו כיסאות זה היה או לעמוד ולהחזיק בדפנות המשאית או לשבת על הקקי של הפרות. זו הייתה קבלת פנים לנהגים חדשים שהגיעו [מה שנקרא אחר כך "זובור"].  לאחר שבועיים של נהיגה כנהג משנה כדי ללמוד מהנהג הותיק ולקבל קצת ידע על כבישים, מחנות צבא ומילוי מסמכים צבאיים קיבלתי משאית כדי לעבוד כנהג ראשי כדי להוביל תחמושת על המשאית. באחת הנסיעות למצפה רמון עברתי דרך שדה בוקר ואז ראיתי את דוד בן גוריון חוצה את הכביש עם 2 שומרי ראש מול המשאית וצעקתי "שלום, בן גוריון" והוא ענה "שלום לכם, חיילים". שומרי הראש דחקו בו להמשיך את ההליכה לכיוון גבעות שדה בוקר.  לאחר ניסיון של 3 חודשים בנהיגה במשאית מדן ועד אילת זכיתי להיות הנהג של סיירת שקד המפורסמת, לבשתי את בגדי הסיירת ונעלתי את נעלי הסיירת. בתקופה שמפקד הסיירת היה בדואי ושמו היה ירקוני, הוא היה מדריך הסיירת בבלשות. נהגתי כמו אחד מהם, חפרתי שוחה בלילה כדי לישון בשוחה, בישלנו את המחבת המפורסמת של הסיירת. דבר אחד הפריע לי במיוחד, שהטיפולים במשאית [תיקון תקרים, מתיחת ברזנטים, סיכה] הכל נעשה בשבת ולכן לא היה לנהגים אפילו לא יום מנוחה אחד בשבוע. אני ארגנתי מרד נגד התופעה והשבתתי את הבסיס. ביום ראשון לאחר השבת שבה לא בוצעו הטיפולים, משאיות לא יכלו לצאת לעבודה ולכן הכל היה מושבת.

מן הצד החוקי היה במעשה זה צדק, שמגיע לנהג מנוחה. מצד שני לא יכלו לעשות תיקון מיידי למצב הזה ולכן המשיכו בנוהל הקיים. בשביל לפתור את בעייתם בבסיס, מצאו לנכון לסלק אותי מהבסיס לקורס חילוץ וכך מנעו מעצמם את המורד הראשי.  את קורס החילוץ עברתי בהצלחה לאחר 3 חודשים של לימודים אינטנסיביים של עבודת החילוץ. טקס סיום הקורס בוצע לפי כללים שכבר נקבעו והיינו צריכים להוכיח את עצמנו בכך שנצליח להוציא נגמש שנזרק למי הירקון קודם לכן. טקס שבוצע בחצות עם תאורה של פנסי הגרר, להיכנס לתוך הביוב של מי הירקון כדי לקשור את הנגמש לכבל של הגרר ולשלוף אותו מהמים.

עם הרישיון החדש עברתי לחיל החימוש וכך הגעתי לסדנה במחנה נתן סמוך לבאר שבע. לאחר כשבוע הייתה צריכה להתבצע פעולת חילוץ של משאית סמי טרילר עמוסה ששקעה בחול מול השער של הכור האטומי בדימונה ואני, כנהג חילוץ חדש, נלוותי לקצין הרכב כדי לבצע את חילוץ המשאית. מגיעים למקום עם הגרר וכל הצמרת הצבאית של פיקוד דרום, נמצאת במקום כולל אלוף הפיקוד "ישעיהו גביש". לאחר סקירה קצרה של המקום והתנאים, קצין הרכב פונה לאלוף והוא מודיע לו שהוא אינו יכול עם הציוד שיש לנו לבצע את פעולת החילוץ. לי זה נראה אחרת, שזה ניתן לביצוע ואני לבין עצמי ממלמל שזה ניתן לביצוע. בכל זאת, האלוף שומע את זה והוא פונה לקצין הרכב ואומר שנהג החילוץ אומר שזה אפשרי. מיד שניהם פונים אלי ושואלים אם אני באמת יכול ואני אומר לו שכן. ואז הוא אומר לי קדימה. מיד אני נותן יוזמה ומתחיל לנהל ולפקד על החילוץ. כל הקצינים כולל האלוף קיבלו חלק מעבודות החילוץ ולאחר כשלוש שעות של מאמצים ואלתורים הצלחנו להוציא את המשאית. עתה לאחר שסיימנו את החילוץ התחלתי לארגן את כל ציוד החילוץ חזרה למשאית הגרר אני שומע מחיאות כפיים רמות מאחורי, אני פונה אחורה ורואה את אלוף פיקוד דרום ואת כל הקצונה של הפיקוד מוחאים כפיים ואני נפעם מדוע ושואל בשביל מה זה. אלוף הפיקוד פונה אלי ואומר מחיאות הכפיים זה בשבילך. אני כמובן עונה לו שזה סך הכל העבודה שלמדתי בצבא. ההיכרות עם האלוף נתנה לי שנתיים נפלאות של שירות צבאי שמאותו יום הייתי מוזמן ללשכת האלוף פשוט לפעמים כדי להחליף חוויות ולשאול את דעתי על מצבים שונים שהוא היה נתקל בהם. זאת אומרת שהתחככתי עם כל הקצונה בצבא.

בחיי האזרחיים השתמשתי במקצוע שרכשתי בצבא, עבדתי כשכיר תקופה של שנתיים ולאחר מכן פתחתי עסק של גרירה וחילוץ שנמשך עד ליום הפרישה מהעבודה בגיל 71 ועד עכשיו זה חסר לי בעיקר הסיפורים והחוויות מהעבודה.

נישאתי לחברתי תמר מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ברוב פאר. רכשנו דירה בנס ציונה. נולדו לנו 3 בנות הראשונה שמה אפרת [על שם דרך אפרתה מהמקרא], השנייה נורית [משהו צריך להאיר את הדרך] והשלישית הילה [ההילה שנוצרת מהאור של הנורית]. בינתיים יש לי 9 נכדים שמהם אני מצפה לגאונות כי יש להם את התכונות הגנטיות המתאימות לכך.

מאפרת נולדו הנכדים שלו, גאיה ואופיר [בת]

מנורית נולדו הנכדים איל, גלי ורוני

מהילה נולדו הנכדים נאור, איתן ואמיתי

הזוית האישית

אביהו: נהנתי להגיע לביה"ס מידי שבוע ויחד עם הנכד לתעד את סיפור חיי. הרגשתי שהצלחתי להעביר לו מסרים חשובים שישמשו אותו בעתיד בנוסף למידע שהעברתי לו. היה לי כיף לראות את איל בסביבת ביה"ס עם החברים והצוות החינוכי. נעים לראות אי השתנו בתי הספר ממה שהיה בילדותי.

איל: מאוד נהנתי מהמפגשים עם סבא ועם כל הקבוצה. למדתי הרבה עליו וממנו על המשפחה ועל החיים שהיו פעם בארץ ובגלו