מאגר סיפורי מורשת

קצת על המשפחה של סבא אליעזר

נולדתי בארגנטינה, בדרום אמריקה. אמא שלי היתה הצעירה משישה בנים, למשפחת מהגרים מאוקראינה, אבל היא היחידה שנולדה בארגנטינה. גם אבא שלי היה בן של מהגרים מאוקראינה.

גדלתי בעיירה קטנה בשם "מריה גרנדה", שם סיימתי תיכון. למדתי גם אלקטרוניקה וצילום ובסיום הלימודים עסקתי בתיקון מכשירי רדיו וטלויזיה. התושבים בעיירה בה גרתי היו ברובם נוצרים ורק מעט משפחות יהודיות. הקשר שלי ליהדות היה בעיקר דרך אחד הסבים שלי ועל ישראל ידעתי מעט מאד.

María Grande השעון הוא הסמל שך העיירה.

חוויה שאני זוכר

אחת החויות שאני הכי זוכר, זה היה כאשר הייתי בן 13. סבא לקח אותי לבית כנסת בעיר גדולה, (בעיירה בה גרנו לא היה בית כנסת) ובאמצע התפילה קראו לי לגשת קדימה, עטפו אותי בטלית וסבא ביקש שאקרא משהו שממש לא הבנתי אז.

רק אחרי שעליתי לישראל והתחלתי ללמוד באמת על יהדות, הבנתי שסבא ערך לי בר מצוה. זה דבר שאזכור תמיד.

חוץ מהחוויה הזאת, החיים שלי התנהלו כחילוני בלי קשר של ממש ליהדות או לישראל. הקשר שלי לישראל התחיל בשנת 1967, כאשר הגיעו לארגנטינה חדשות על מלחמת ששת הימים, אז התחלתי להתעניין במה שקורה בישראל והחלטתי לעלות לארץ. בשנת 1969, עליתי לאוניה בשם "תאודור הרצל" בבואנוס איירס ואחרי 20 ימי הפלגה, הגענו לנמל חיפה. משם לקחו אותי, יחד עם עוד צעירים שהגיעו איתי, לקיבוץ "משמר השרון" בו עשינו אולפן לעברית, כי אף אחד מאתנו לא ידע עברית.

אחרי חמישה חודשים באולפן הצטרפתי, עם קבוצה של צעירים שהתיידדתי איתם, לקיבוץ מפלסים שם התקבלתי כחבר קיבוץ. בקיבוץ עבדתי במגוון עבודות אבל בעיקר בחקלאות.

בשנת 1970, גם ההורים שלי ואחותי הצעירה עלו לישראל.

סיפור אהבה

בשנת 1972, התחתנתי עם רוזיטה, שבעצם הגיעה מברזיל שנה קודם כתיירת וביקשה ללמוד עברית באולפן. כך הגיעה לקיבוץ שלי. היא היתה אמורה לחזור למשפחתה בברזיל עם סיום האולפן, אבל החליטה להשאר, אחרי שהכרנו והתאהבנו.

כאשר רוזיטה הגיעה לקיבוץ, היא לא הכירה אף אחד וישבה בודדה ליד החדר שלה והסתכלה בעצבות על קבוצת חברים, שישבנו על הדשא בקירבתה. ניגשתי אליה והזמנתי אותה להצטרף אלינו. היא נענתה בשמחה ומאותו רגע התחברנו והתחלנו לבלות יחד כל רגע פנוי. אחרי שבועות ספורים ביקשתי ממנה להתחתן איתי ולשמחתי היא הסכימה.

בקיבוץ נולד בנינו הבכור רוני.

בשנת 1974, עזבנו את הקיבוץ ועברנו לדימונה שם נולדו לנו קרלוס ואושרית.

אני מצאתי עבודה במפעל קרוב לדימונה ורוזיטה התרכזה בגידול הילדים. אחרי חמש שנים, עברנו לבאר שבע, שם הילדים גדלו, למדו באוניברסיטה, התחתנו ועם הזמן עברו לגדרה ולרחובות, קרוב למקום עבודתם.

כאשר התחילו להגיע הנכדים ואני יצאתי לגמלאות, החלטנו לעבור גם אנחנו לגדרה, כדי להיות קרובים ולעזור במקרה הצורך.

הזוית האישית

אריאל: היה כיף. נהינתי להיות עם סבא בבית התפוצות.