מאגר סיפורי מורשת

 סיפורה של נאוה סולוביצ'יק – קרש – מרום

הגיבורים האגדתיים מינה, מינדל לבית קרש ושלום נפתלי סולוביצ'יק, נצר למשפחות משכילים שומרי מסורת, יראי שמים אנשי תורה ומצוות. 118 שנים להולדת אבי, 112 שנים להולדת אמי. באו לארץ ישראל כחלוצים בשנת 1926. אמא בת למשפחת "חסידים" ואבא ממשפחת "המתנגדים". קיבלו בפולין חינוך יהודי מסורתי וכללי. אמי הצטרפה ל"חבורת הפועלות" בשכונת בורוכוב בגבעתיים ואבי הצטרף לתנועת "החלוץ" ב"גדוד העבודה" בייבוש ביצות וסלילת כבישים. הם נישאו בשנת 1933 בעיר-שלום, רמת השרון ובשנת 1934 עברו לגור ברעננה.

ברעננה היה להם משק חקלאי ואבי עבד גם בעבודות בניין. בין השאר בנה את שיכון הוותיקים ברעננה ואת כל המבנים הציבורים ברחוב אליעזר יפה כמו: בית הספר "ברטוב", בניין קופת החולים, בניין ההסתדרות ובית הקולנוע "אורות" שהרסו אותו בשנת 2017 .

צריף ביתנו הראשון

נולדתי ברעננה בת שלישית אחרי שתי בנות, אוי ואבוי… הן נקראו על שמות שני הסבים ולא נותר שם בשבילי. אבא בא לבית החולים והתאכזב. לא לבת שלישית פילל הוא רצה בן. עזב את בית החולים בכעס. כך סיפרה לי אמי לאחר שנים. אימא שידעה בעל-פה את התנ"ך, אמרה ברוגע "חלמתי בשנתי על השם נאוה הלקוח מ"שיר השירים" ויקרא שמי בישראל נאוה. כשנולדתי הנאצים כבר הבעירו את אירופה ועשרות מבני משפחתי הושמדו בשואה.

להורים היה משק חקלאי כולל פרות, עופות, עצי פרי וירקות. יום אחד ברחה הפרה "חביבה" ורצה לעבר פרדס כשלוש מאות מטרים מהצריף בו גרנו. אני מרוב פחד התחבאתי מתחת לשולחן ואימא קראה בקול לפרה: "חביבה בואי!"  – זה לא עזר. עבר זמן רב עד אשר חזרה אימא עם הפרה.

1947 – "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו',ו'). כאשר ראיתי שיירות ארוכות של נמלים גוררות מזון ממרחק, רציתי לחסוך להן דרך. בחצר הוריי הייתה רפת ובצידה עמדו חביות עם תבואה, מזון לפרות ולעופות. נכנסתי לשם בשקט כשעכברים קטנים מתרוצצים על גבי הקורות למעלה, הם ברחו ממני. לקחתי בידיים שלי גרעינים ושעורים מן החביות ופיזרתי בפתח הקן של הנמלים כדי שלא תעבודנה קשה.

1948 – עם קום המדינה עברנו לבית שאבא בנה, הייתה לנו חתולה בחצר שהייתה צריכה להמליט, היא קפצה לחלון חדר האמבטיה נכנסה לארון הבגדים שהיה שם וכשנכנסתי להתרחץ ראיתי אותה עם שבעה גורים קטנים שוכבים על הבגדים.

1949 – היה עלי ללכת לבית הספר מרחק של כ-3 ק"מ לכיוון אחד בקיץ ובחורף, בחום ובקור, ללא רכב, או ליווי כלשהו. זכור לי יום חורפי אחד גשום במיוחד, בדרכי הגעתי לפינת הרחובות הרצל ואחוזה והאזור היה מוצף במי בוץ בגובה של כחצי מטר. מובן שלא יכולתי להמשיך בדרכי למרות שנעלתי מגפיי גומי שחורים ונאלצתי לשוב הביתה בשמחה. יש לציין שגם הרכבים המעטים שהיו אז וניסו לעבור, לא הצליחו.

1950 – עברנו מהצריף לבית ואבא נטע הרבה עצי פרי בחצר ביניהם עצי שזיפים. בעונת השזיפים בקיץ לבשתי מכנסיים קצרים ויחפה, קטפתי שזיפים מהעץ וראיתי כאילו שק שחור תלוי בתוך העץ. קראתי לאימא להראות לה מה הדבר המוזר. היא לקחה מוט ארוך ואלפי דבורים מזמזמות התנפלו עליה ועקצו אותה בכל גופה. היה זה נחיל דבורים ענק. מיד הלכנו ברגל למרפאה מרחק כ-3 ק"מ ושם קיבלה היא טיפול. למרבה הפלא לא נעקצתי כלל.

1952 – אופניים מוזרים היו לאבי, אופניים גבוהים עם רמה וכידון הפוך, מסובב כלפי מטה. איך למדתי בעצמי לרכב על אופניים מוזרים אלה? ללא קסדה, ללא הגנה לברכיים ואם נפלתי אפילו שכאב ללא בכי. מסביב לבית הייתה גדר של חוטי תיל והרחוב היה קצת חולי ובשיפוע. רגליי היו קצרות מכדי להגיע לפדלים לכן החזקתי ביד אחת בגדר, את רגל ימין הכנסתי מתחת לרמה וגופי באלכסון, כל גופי נוטה לצד שמאל, ברגע זה אני משחררת את היד מהגדר, אוחזת בכידון ההפוך ומצליחה לסובב את הפדלים, נוסעת במדרון במהירות לא מספיקה להביט ימין או שמאל וכבר נשכבתי עם האופניים על החול, ממש התחבקתי עם החול. לאחר כמה ימים של ניסיונות כבר הצלחתי לרכוב על האופניים, עם רגל ימין מתחת לרמה, באלכסון. עם הזמן התארכו קצת רגליי ויכולתי כבר לרכוב בעמידה מעל הרמה עדיין לא בישיבה.

רעננה הייתה פעם מושבה חקלאית קטנה, מוקפת בשבטים ערביים. שיירות גמלים היו עוברות לאורכו לעבר השבטים הערביים כגון: "אבו קישק". מוכר ערבי עם עגלה עמוסה בירקות ופירות כמו: ענבים, זיתים ואבטיחים היה עובר ברחוב גורדון ומוכר את מרכולתו. צלצולי פעמונים נשמעו מרחוק וזה היה האות לבוא הרועה עם הכבשים. לפעמים נשא הרועה בידיו טלה קטן שנולד בדרך.

 רחוב אחוזה של פעם

בשנת 1961 נישאתי ליצחק מרקוס מרום, נולדו לנו ארבעה ילדים: ארז, אלון, רקפת ואביב. נכדתי מאיה – מינה, שאתה אני עושה את העבודה, היא בתו הבכורה של בני אלון מרום ושל רעייתו יעל טרדלר. מאיה אחותם של עומר ושירה מרום.

תמונה מהחתונה

הזוית האישית

מאיה מרום: אני חושבת שתכנית "הקשר הרב דורי" עוזרת להעצים את הקשר בין הסבים והסבות לנכדים וגורמת לקרבה והכרה של שניהם וסיפור חייהם. אני נהניתי מאוד לבלות עם סבתי וללמוד את סיפור חייה.