מאגר סיפורי מורשת

אנחנו, דניאל, טל, לוטם, עדי ומאיה, תלמידי כיתה י'3 מבית ספר דרכא רמון גדרה, כאן כדי לספר ולהנציח את סיפורה של מולי.

מולי היא סבתו של לוטם. למולי סיפור חיים מרתק שאותו היא רוצה לשתף ולשמר. ברצוננו לעזור לה לעשות זאת. בקריאת הסיפור תזכו להצצה מדהימה אל חייה המרתקים, אל עברה ואל ההווה של האישה המדהימה ששמה מולי. היא השראה לכולנו. ואנחנו מקווים שתהנו מכל רגע בקריאת סיפור חייה המרתק.

ילדות ומסורת ספרדית

אבא של מולי, יצחק, נולד בטנג'יר שבמרוקו ואמה, אסתריה, נולדה בספרד. מולי נולדה בארץ בבית חולים קפלן ברחובות, בתאריך 17.09.1958. מולי לא אומרת ומזכירה את ימי ההולדת שלה, אבל כן חוגגים לה מדי שנה.

אימא שלה תמיד סיפרה לה על עלייתה ארצה. בגיל חמש אסתריה התייתמה ואחות של אמה גידלה אותה, היא תמיד סיפרה שבספרד היה להם בית ענק עם משרתים ושלדודיה היו שני בתי מלון גדולים.

הבית של יצחק היה מרובה ילדים, היו לו הרבה אחים, יצחק היה הבכור והתחיל לעבוד בגיל צעיר כדי לעזור להוריו, הוא היה פייטן בבית הכנסת והיה לו קול מאוד יפה. היה לו כתב מיוחד, כתב רש"י, מינפו את כישרון הכתיבה שלו בכך שכתב לכמה אנשים והכניס פרנסה נוספת לבית.

אסתריה דוברת ספרדית וגם צרפתית אך לא ידעה עברית ולכן בבית דיברו רק בספרדית, בשלב מסוים, אסתריה ביקשה שידברו איתה עברית על מנת שתוכל ללמוד.

בעבר היה נהוג שהאם תכבד את האב, אז אסתריה למדה על האוכל של יצחק והכינה את הדברים שהוא אוהב גם אם זה לא בהכרח תאם את תחביביה ומנהגיה. יצחק קרא לאסתריה בספרדית La reina de la casa –  מלכת הבית.

בבית מולי ואחיה גדלו על הרבה שירים, בעיקר בספרדית. שיר אחד שתמיד הייתה שרה היה שיר על בובה, כשגדלה אמה הייתה משמיעה להם מנגינות נעימות והייתה מספרת סיפורים ועל חוויות. מולי גדלה בשכונה שהיו בה אנשים דוברי ספרדית שהיו קרובים לאמה. במימונה היה כיף גדול לעבור מבית לבית. הם נכנסו לבית של השכן ותמיד היה שולחן ערוך, כל אחד נכנס עם שירים בספרדית וזו הייתה חוויה נהדרת, גם אלו שלא דיברו עברית התקבלו בברכה.

כל החגים בבית היו "סוג אחר" של חגים, בראש השנה אסתריה הייתה עושה קוסקוס, הכל על טהרת המתוק. קערה גדולה עם המון מתוקים. אכלו קוסקוס פעם בשנה. בחג העצמאות נפגשו כולם עם חולצות לבנות וחגגו ביחד, זה היה סוג שונה של ילדות, לא כמו של היום. הם גדלו יחד, חמישה אחים, (עד היום כולם בקשר מצוין) בבית חם מפנק אוהב וספרדי. מולי היא הבת הבכורה אך מעולם לא קיבלה יחס שונה. כל האחים, ארבע בנות ובן, קיבלו יחס שווה (כן, היה קצת פינוק לצד הבן). מולי, מטבע האישיות שלה לקחה אחריות ודאגה לכולם, היא נותנת, עושה ודואגת.

למולי הייתה ילדות מדהימה, אך נאלצה לגדול עם משמעת מאוד חזקה, משטר מצד האימא, הכל היה חייב להיות מסודר ומאורגן, חברים לא היו באים בין השעות 14:00 ל 16:00 אחה"צ. כשמגיעים מבית הספר מתקלחים, אוכלים והולכים לנוח. היו אוכלים פלאן ספרדי שהאם הייתה עושה, הכינו שיעורי בית ורק אז קיבלו רשות לצאת להיות עם חברים.

למולי היה כעס על אסתריה, לא היה לה חשק להגיע הביתה בימי ראשון כי התפקיד שלה היה לגהץ את כל הסדינים. אסתריה דרשה לגהץ גם גופיות ותחתונים. זה מאד עיצבן את מולי, אך אמה לימדה אותה ואמרה לה שהיא צריכה לעזור לה (כחובה). כשמולי התחתנה היא אמרה לבתה: "אני לעולם לא אכריח אותך לעזור לי, אם בא לך תעזרי לי ואם לא אז לא". למולי הייתה חברה שלא הסכימה איתה, מפני שיש חובות ויש זכויות. מולי טענה שהילדים לא צריכים לחיות בצורה שהם "חייבים" לעזור ולא רצתה לנצל את מעמד האם. הילדים שלה שמרו על הסדר. למולי הציק שאמה אמרה לה שהיא חייבת לעזור לה ולכן החליטה על צורת גידול שונה עם ילדיה. חברות של בתה היו באות אליהם הביתה ומספרות שלא נעים להן שהן משקרות לאימהות שלהן ומעמידות פני חולות כדי להתחמק ממטלות. למולי אין חרטות על צורת הגידול שלה.

לכולם היו נעלי בית מחוץ לחדר, האבא כמעט כל יום השאיר שי יומי (בדרך כלל ממתק) על נעלי הבית כשחזר מהעבודה. את האב פגשו רק בסופי השבוע כי חזר מאוחר בלילה מהעבודה ויצא אליה שוב מוקדם בבוקר (הוא עבד בשני מקומות עבודה).

בילדותה שיחקה מולי הרבה: משחק האבנים, גוגואים, גיר על כביש, קפיצות בחבל, קלאס, אמת או חובה, חי צומח דומם, זה תמיד היה משחק שלא עלה כסף. הבזבוז היחיד היה להפעיל את המוח. הייתה להם רק טלוויזיה אחת בסלון וכולם היו סביבה. על מנת לצפות באירוויזיון כולם הלכו לשכן העשיר וכל אחד הביא איתו מטעם. לפני האירוויזיון היו הכנות של חודש כדי שכולם יוכלו לצפות.

השפה בבית הייתה עברית, הם הלכו לגן ולבית הספר. בית הספר היה מכיתות א' עד ו', חטיבה ותיכון. החטיבה הייתה באותו מבנה של בית הספר היסודי אבל עם הפרדה. בבית הספר היו טיולים, ימי כיף, שיעורי חקלאות וגדנ"ע. בכיתה ו' הייתה הפעם הראשונה בה התבצע טיול שנמשך יותר מיום אחד. מולי הייתה בתנועת "הנוער העובד והלומד" ולמדה בשתי חטיבות: תיכונית ומקצועית. בנוסף הייתה במכבי צעיר שם הכירה את בעלה.

בתמונה מולי עם אימה וכל האחים, יושבות: מולי ואסתרייה (האימא), עומדים מימין לשמאל: רונית, משה, ריקי וסוזי, התמונה צולמה במסעדה בקריית גת ביום הולדת 79 של האימא

שירות צבאי 

במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, היו אוטמים את חלונות הבית עם בריסטולים שחורים כדי שלא יראו אור מן החלון. מולי מספרת שהחוויה הייתה אמנם לא נעימה, אך איחדה וגיבשה את המשפחה, כולם אכלו יחדיו וישנו באותו החדר. אביה של מולי לא חווה את אותה החוויה, מפני שלחם באותן מלחמות. למרות המצב הקשה שהיו מודעים אליו, הם הצליחו להתמודד ולא נשארה להם טראומה.

בצבא שירתה מולי בבסיס רפידים, היה עליה איסור לעזוב את הארץ במשך ארבע שנים. בצבא נהגו להעביר כתובות בקוד מורס, מולי הייתה חוזרת הביתה אחת לחודש, לעיתים דרך אוטובוס ולעיתים בטיסות. מולי זוכרת מהצבא רק דברים טובים, מאוד אהבה את שירותה הצבאי ומספרת שבכתה כאשר עזבה את הצבא והתחתנה בגיל 20. מולי אומרת שאם לא הייתה פוגשת את בעלה, ככל הנראה הייתה נשארת בצבא עד היום.

חתונה

מולי הכירה את בעלה כשעוד היה המדריך שלה בתנועת הנוער ומאמן כדורסל. באותה תקופה היא הייתה חניכה שלו, לאחר שהתחילו לצאת הפסיקה להיות חניכה שלו, כי זה לא היה אתי. לאחר מכן כשהיו כבר חברים הייתה באה על תקן חברה ועזרה בהתנדבות.

לפני שהתחתנה עשתה חינה שונה מהחינה המרוקאית, לא שמו את החינה על כף היד אלא טיפ טיפה על הזרת. האב היה מוביל את הבת מהבית שלו (בית הרווקות) אל הבית החדש (שם תגור לאחר שתתחתן), הבת נכנסת עם רגל ימין ואז האב מעניק שרשרת ששמים על המצח, כמו כתר, ולובשת בגדי ספרד, מאחורה הייתה כל המשפחה המוזמנת. כל הליכה מלווה במוזיקה, מישהו מחזיק את הטייפ ביד ואז כולם שרים ורוקדים עד שמגיעים לבית החדש.

כשהייתה בת 20 מולי התחתנה, באותה תקופה זה היה מאד מקובל להתחתן בגיל צעיר, לא כמו היום שנהוג להתחתן בגיל מאוחר יותר. מולי הרגישה בשלה ומוכנה להתחתן וגם היום היא לא מצטערת על זה, החתונה עצמה התרחשה בקריית גת בתאריך 6.4.1978. לחתונה הזמינה את החבר'ה מהבסיס, כולם נכנסו בשאגות, צהלה וצעקות של שמחה. הכניסה שלהם הייתה רועשת ועם המדים, השירים והריקודים היה מאוד מרגש. כולם יחד התארגנו והכינו מעטפה, בנוסף לזה כל אחד מהם הביא מתנה כלשהי בעלת קשר לתקופה מסיני כמו פמוטים, רמז לשמירת השבת ועוד. בעבר, בחו"ל לא היו מביאים מתנות וכסף לחתונות, המטרה הייתה שיבואו לשמוח ולחגוג איתם ולא בשביל לקבל מתנות וכסף.

חייה הבוגרים של מולי

למולי אין תואר אקדמי אבל יש לה הרבה תעודות. בתור ילדה מעולם לא אמרה בקול רם מהו רצונה לגבי התעסוקה בעתיד. כעת עובדת בניהול משאבי אנוש ולמדה במהלך חייה הרבה דברים שלא ניתן היה ללמוד באוניברסיטה. מולי חושבת שללימודים יש משקל רציני בחיים בעיקר למתמטיקה ואנגלית, במיוחד היום, האוניברסיטה נותנת לך ארגז כלים לחיים. היא סיפרה לנו שפעם זה היה שונה ולכן לא הייתה לחוצה על תואר. היום יש חשיבות גדולה לסיום הלימודים וכבר לא מחכים שנסיים תיכון אלא מגייסים לצבא בהתאם לכישורים ולפוטנציאל כבר בכיתה י"ב. היום צריך להיות אקדמאי בשביל לקבל עבודה. מולי מאמינה שכל אחד צריך ללמוד ולעבוד רק במה שהוא אוהב "בין אם זה לקלף תפוחי אדמה או להיות טייס".

מולי הגיעה לקריית גת על מנת לחפש עבודה, הציעו לה עבודה במשרד ולאחר שבועיים הודיעה שהיא עוזבת כי הרגישה שהעבודה "קטנה עליה". היא רצתה לעבוד במשהו יותר משמעותי ורציני והעבודה הזו הייתה "ראש קטן" מדי בשבילה. הבוסית שלה אתגרה אותה בלרכז את כל תחום העובדים הזרים, היא לקחה השתלמויות בתל אביב ומאוד אהבה לעשות דברים. היא אהבה את העבודה שלה כי מעבר לעבודה הייתה עזרה לאנשים. כעת, קרוב ל 20 שנה, היא עובדת באזור הדרום ועוזרת לעובדים זרים המסייעים לקשישים הזקוקים לעזרה. מולי לא רוצה לצאת לפנסיה ומתכוונת להמשיך בעבודתה כל עוד יש לה אהבה וסבלנות כי היא עוזרת להרבה מאוד אנשים. היום, בתקופת הקורונה מאוד קשה למולי, במיוחד מבחינת עבודה כיוון שהיא עובדת עם אנשים. היא חושבת שלא סתם קורים דברים רעים וכל דבר שלילי ניתן להפוך לדבר חיובי, כעת היא לומדת לחיות עם המציאות העכשווית של הקורונה.

מולי אוהבת לרקוד, כל סוג של ריקוד, היא רקדה ג'אז בלהקה והופיעה פעם, היא אוהבת מוזיקה ושיחקה כדורסל עד לפני ארבע שנים.

לפני חודשיים אמה נפטרה. אביה נפטר לפני 24 שנה. כיום, יש לה משפחה מדהימה עם שישה נכדים, הם ביחד בחגים ושומרים על קשר באופן קבוע.

מולי עדיין לא קיבלה חיסון לקורונה, היא לא מאמינה בחיסון. קשה וכואב לה הלב לראות הרבה אנשים שהפרנסה שלהם נפגעה, כואב לה לראות שהרבה אנשים מהצוות עדיין בחל"ת, והמשכורת ירדה. היא מקווה שזה יגמר בקרוב אבל לא מאמינה בכך.

לפני חצי שנה, מולי קיבלה מתנה שריגשה אותה כל כך, עד היום עדיין לא עבר לה ההתרגשות. הבן למד בצרפת, ואז הגיע לארץ, הבנים שלה פתחו גלידריה. ההפתעה הייתה כאשר גילתה שבוע לפני הפתיחה שלגלידרייה קוראים "מולי" על שמה.

 מולי, אופק (בנה הצעיר) ועינב (אישתו של אבירם בנה הבכור) בסניף של גלידריית "מולי" בגדרה

אסתריה (אמה של מולי)

אסתריה הייתה אישה מספר אחת בכל נושא עוגות, קינוחים וריבות, היא הכינה את עוגת חתונתה של מולי, לקח לה כשבועיים להכין את העוגה. בתרבות שלה, כאשר הבת מתחתנת הנשים הספרדיות מגיעות אל הכלה הביתה ומכינות טורטים. יום לפני החתונה הרכיבו את עוגת הקומות וציפו בקרם. באותה התקופה, צילמו את העוגה ודיברו עליה הרבה. בקערת קריסטרל היו מונחים עוגיות, ריבות, ריבת חצילים, גזר, אשכולית, תאנים, ועוד.

אסתריה גדלה עם משמעת חזקה, צעקו עליה בתור ילדה, אפילו הכו אותה על כל דבר קטן, לא נתנו לה להביע את עצמה, הייתה לה ילדות קשה. כשהתחתנה הייתה מאושרת אבל החיים היו מאוד קשים. אביה היה נוסע מקריית גת לתל אביב פעם בשבוע כדי לקנות חתיכת בשר. זו הייתה נסיעה מאוד ארוכה, אמה למדה באולפן, היא ביקשה שידברו עברית כדי שהיא תלמד, שכנעו אותה לעבוד כדי להתפרנס, היא שמרה על תינוק בבית עד שהגיע לגיל שיכול להיכנס לגן. היא עשתה את זה בהמון אהבה ושיבחו אותה על כך. אחרי 12 שנים הסבא חלה והיא החליטה לטפל בו בבית.

מולי עם אימה

לפני הרבה שנים מולי קיבלה צמיד מהאחות של הסבתא שהעבירה לאימא של לוטם והיא העבירה לאחותו של לוטם. עדיין יש לה עבודת יד שאימא שלה עשתה, גובלן רקמה מהסוג שכבר בקושי יש כיום. גם שמה של מולי נמצא הרבה דורות במשפחה, ולפני כן השם היה אמיליה.

הצמיד שעובר במשפחה

הזוית האישית

המתעדים לוטם, דניאל, טל, מאיה ועדי: אנחנו רוצים להודות למולי על החוויה הנהדרת שהיא שחווינו איתה. נהנינו לשמוע את סיפוריה המעניינים ואת הדעות העמוקות שלה. האישיות שלה מאוד מיוחדת ואנחנו שמחים שיצא לנו להכיר אותה. הכנת התיעוד הייתה מהנה במיוחד עבורנו, למדנו הרבה דברים חדשים ונהנינו מאוד לעבוד עם חברים, הכרנו אישה מדהימה, עם סיפור חיים מרשים, יצא לנו להכיר אותה מקרוב. חיכינו בקוצר רוח לכל פגישה ופגישה (למרות שהפגישות התקיימו בזום), אנחנו מודים למולי על הזכות לעשות את העבודה הזאת איתה.

מולי: חוויה מדהימה הייתה בעבודת הצוות המשותפת, מרגש מאוד שהייתי שותפה עם החברים של נכדי הבכור. חוויה מרגשת לספר על הילדות, על המנהגים שעליהם גדלתי, על התרבות שהייתה בבית הוריי, המשחקים של פעם ועוד. השיחה עם הנכד וחבריו העלתה המון זיכרונות מתוקים של הילדות. גאה בצוות בית הספר והעוסקים במלאכה, ליזום כזו תכנית, שיתוף הנכדים עם הסבים והסבתות. התכנית בעלת מסר חינוכי יפה, שומרת על ערכים ומסביר לכל אחד ואחת איך הייתה התרבות של כל אחד מהסבים והסבתות שלו/ה. אני מברכת על שיתוף הפעולה ומאחלת בהצלחה.

התלמידים ומולי בשיחת זום