מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים קליין, נולדתי בגרמניה בשנת 1933 בעיר קרגלינגן. בשנה זו, בעת שאבי חזר מבית הכנסת יחד עם חבריו לכיוון הבית, פגשו  בהם חבורה של צעירים גרמנים, אלה בחרו להכות אותו ואת חבריו. באירוע זה נספו שניים מחבריו מהמכות שחטפו. אבי חזר הביתה עם צלקות על גופו, המקום הבטוח שנקרא בית נעלם. זה היה מעשה האלימות הראשון שהנאצים עשו, וכבר אז אבי הבין שעליו לעזוב ולעלות לארץ ישראל.

אני ומשפחתי  עלינו ארצה בשנת 1938, אני הייתי בת ארבע וחצי. למזלנו עדיין היה אפשרי להיכנס לארץ בצורה לגאלית. הפלגנו מנמל טרייסט, עגנו בנמל חיפה והגענו ישירות לשבי ציון שעדיין לא הוקם. לכן הילדים, כלומר אנחנו, נשלחנו לבית ילדים בקריית ביאליק יחד עם חלק מהאמהות, האבות נשלחו לבנות את היישוב.

בעלייה שלנו עלו יהודים מכל מיני יישובים מהסביבה שבה גרתי. אחת ההפתעות המיוחדות בחיי הייתה הגילוי שגם משפחת בעלי העתיד לבוא עלתה באותה עלייה. יד המקרה שוב שלחה אליי סיפור נהדר שמילא את לבי בהתרגשות רבה: באחת השבתות ביקרנו בבית הכנסת, כשהסתיימה התפילה ניגשה אליי בחורה צעירה שהתארחה במלון בישוב, ושאלה אותי אם אני מהוותיקות של היישוב. עניתי בחיוב. היא סיפרה לי שכאשר לסבא שלה נודע שהיא מגיעה לשבי ציון הוא אמר: "גם אני הייתי שם פעם". הוא סיפר לה שהוא זוכר שם של אדם אחד ושמו "שמחה". מאוד התרגשתי מאחר שזה היה אבי ז"ל. הסבא שלה כעת בן 90, כשהוא היה בן 14 הוא היה בתנועת הנוער בני עקיבא, בחופש הגדול היה במחנה קיץ בשבי ציון, הוא עזר בעבודות במטעים – כך הוא הכיר את אבי שבאותה תקופה ניהל את המטע.

בתאריך ה' באייר תש"ח  1948, ביום הכרזת קום המדינה, זו הייתה פעם הראשונה שראיתי את אבי דומע מרוב התרגשות כי סוף סוף הייתה ליהודים מדינה. אבא שלי היה אדם שומר מצוות וציוני. היום אני גרה בשבי ציון, יש לי שני ילדים, בן ובת. הם בחרו לעזוב את היישוב משום שאנחנו משפחה דתית וצביון החיים של הישוב השתנה, לכן בחרו לגור בקהילות דתיות. יש לי תשעה נכדים ועשרים נינים. כאשר אני מתבוננת על המשפחה שלי היום, אני יודעת שאבא היה מאוד שמח לראות שכולנו חיים כאן בארץ, שומרים על המסורת ומגדלים כאן את ילדינו.

ארבעה דורות במשפחה

השיר שאהבתי בילדותי הוא "הופה רייטר"

הזוית האישית

מרים: חשוב לי היה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי כדי להנחיל את הסיפור, הסיפור האישי שזור בתרבות ובמורשת שלנו.