מאגר סיפורי מורשת

אילן נכט מספר למור:

נולדתי בשנת 1947 בקיבוץ תל-יצחק שבשרון, בן שני להורי, יואל ומרגלית נכט, ואח לאיתמר ודודי ז"ל. זיכרונות ילדותי מתחילים אי שם בשנותיי הראשונות כאשר היינו חלק מלינה משותפת בבית הילדים. לכל קבוצה בקיבוץ היה שם. אנחנו היינו "איילים" וקבוצתו של אחי הגדול כונתה "כפירים". קבוצתו של איתמר אחי, נהגה להציק לנו, אך אנו לא נכנענו.

המטפלות חייבו אותנו לישון צהריים וילד שלא ישן קיבל עונש. העונש הכי קשה שזכור לי היה איהשתתפות בפעילות חברתית שתוכננה לאותו יום אחה"צ. אחת המטפלות, אשר רצתה לשפר את נימוסי האכילה שלנו ותרבות השולחן, נהגה לשים מראה מול פנינו, שעה שאכלנו.אותה מטפלת אהבה אותי במיוחד ודאגה בתקופת החגים, כאשר קנו לכל הילדים בגדים חדשים , לאפשר לי לבחור ראשון, נעליים חולצה ומכנסיים. בשעה ארבע נהגנו ללכת לבקר בבית ההורים, ולאחר מכן להכין את שיעורי הבית שניתנו לנו.בערב לפני השינה, אחד ההורים היה מגיע לספר סיפור לפני השינה. אבא שלי היה ידוע בכישרון התאטרליות שלו וכולם אהבו להקשיב לסיפוריו. באחד הערבים, בשעה שרצתי לשירותים, בבית הילדים, נפלתי וקבלתי מכה חזקה ביד.

הפיג'מה שקיבלתי מהקיבוץ הייתה גדולה בכמה מידות וכיסתה לגמרי את כפות רגלי.למחרת נלקחתי לרופא, אשר קבע כי מדובר במכה שתחלוף בעוד מספר ימים ושככל הנראה "הילד מגזים בתגובתו והינו מפונק מאוד"… מספר חודשים לאחר מכן, בזמן שהינו בחוף הים, משך אותי אחד ההורים בידי והרגשתי כאב חד.הכאב נעשה כה עז עד כי הוחלט לקחתני לבית החולים. לאחר מספר ימים נותחתי בידי והוכנסה לי עצם זרה .ידי גובסה וכתוצאה מכך הפסדתי את כל הג'ולות במשחקים. ידעתי שאם לא אלמד לשחק ג'ולות ביד שמאל, לא אוכל להשתלב במשחק, ושמתי לי למטרה להיות אלוף הג'ולות (ביד שמאל). זו הייתה המטרה הראשונה שהצבתי לעצמי בחיים.

מקרה שקרה בליל יום העצמאות:כל הקיבוץ טרם חזר מן האזכרה לחללי מלחמת השחרור. הייתי כבן 12 ויחד עם שתיים מבנות קבוצתי, החלטנו לתלות דגל מעל בית הילדים בגובה 2 מטר מעל פני האדמה. כאשר ניסינו לנעוץ את התורן בבור מים שחפרנו, חלקו העליון פגע בכבלי החשמל ואני התחשמלתי. לסיפור היה סוף טוב, בזכות חברת הקיבוץ החכמה, בלהה ברקאי, שאת תושייתה לא אשכח לעולם. בלהה רצה, ניתקה את החשמל, משכה אותי וביצעה בי החייאה. זה היה האירוע הראשון בו קבלתי את חיי במתנה. ראשון, אך לא האחרון…במסיבת יום העצמאות שנערכה במשק, הרימו כוס יין לחיי, ואילו ממני נבצר להשתתף בחגיגות יום העצמאות בבמות ת"א, היות והורי דאגו לי מאוד וחששו לחיי,למדתי שלא משחקים בדברים שקרובים לחשמל בגיל 12 לערך, הקמנו בקיבוץ את משק הילדים. המשק כלל עופות, כבשים, חמורים וסוסים. בקיץ יצאנו כל ילדי המשק למחנה של הנוער הציוני ולא נשאר אף לא ילד אחד שיטפל בחיות וידאג להאכילן. כשנודע לי הדבר, ברחתי מן המחנה הביתה לקיבוץ, כדי להאכיל את החיות.

הייתי ידוע כילד שובב עד מרדן, ולא אחת הוריי מצאו את עצמם בדאגה גדולה לשלומי. באחד הימים, בדרכי לברכת השחייה, ראיתי עור נחש על האדמה. לא היה גבול לשמחתי וכשהתכופפתי להרימו מן האדמה,קפץ עלי הנחש.לא הייתה זה עור נחש (נשל ) כפי שהיו פזורים רבים שכאלה במשק, אלא הנחש בכבודו ובעצמו. למזלנו הנחשים באזור הקיבוץ היו לא ארסיים והמפגשים איתם אומנם היו מאיימים, אך לא עד כדי כך מסוכנים. עד היום נחשים תמיד מעוררים בי פחד…

כשהיינו בני 13 לערך, נהגנו לגנוב טרקטורים מהגרז' של הקיבוץ. כך נסענו דרך הפרדסים עד לאבן יהודה ושם חיכתה ההפתעה הגדולה.שם היה בית הקולנוע!!!באחת הפעמים שחזרנו מבית הקולנוע, תפסה אותנו המשטרה ולמחרת הגיע קצין משטרה אשר חקר אותנו ואיים, כי אם המקרה יחזור על עצמו ניפסל מלהחזיק רישיון נהיגה.חשוב להבין כי ברקע ילדותי הפסטוראלית, בנופי הקיבוץ היפים, לפגוש שוטר היה בהחלט אירוע של מה בכך.. למרות הכול, להגיע לבית הקולנוע היה שווה, ועד היום קולנוע הוא אחת מאהבותיי הגדולות…(ירשתי זאת מאבי…)

לאחר סיום שנות הלימודים בבית הספר רופין, התגייסתי לצבא במסגרת הנחל. במהלך שירותי הצבאי שימשתי כמ"כ (מפקד כתה) ושם גם פגשתי את חיה, רעייתי לעתיד. בחורף 1973 לאחר שנישאתי ועזבתי את הקיבוץ, נולדה בתי הבכורה, דנה (לימים אימא של מור).

בהיות דנה בת 8 חודשים, פרצה מלחמת יום כיפור. אני נקראתי במסגרת גיוס מילואים להתייצב בגדוד התותחנים. וכך, בשעה שעם ישראל מכונסבבתי הכנסת, ולקראת סיום הצום, פתחו צבאות סוריה ומצריים בתזמון מדויק בשעה שתייםבמתקפה על מדינת ישראל. התחלנו לנוע לעבררמת הגולן. הטנקים הסורים הפגיזו אותנו ומטוסי האויב, תקפו את יחידתנו ללא הפוגה.השתתפתי בפעולת כיבוש החרמון שהיה זה מכבר בידי הסורים. לאחר השלמת הפעולה, התחלנו בתנועה דרומה לכיוון תעלת סואץ. בעת ההפגזה באזור התעלה, נקלענולמארב מיצרי שפתחעלינו באש תופת. החיילים נשכבו על החול הטובעני….

אני נפצעתי. המפקד שלי נהרג למזלי הפגז פגע ברגלי ולא בראשי. חלק מחבריי החיילים נהרגו וחלקם נפצעו בצורה אנושה. אני זוכר שהמתנו לפינוי זמן רב, מאחר ומסוקי הפינוי היו עמוסים פצועים. איבדתי הרבה דם… חולצתי לבסיס רפידים, משם פוניתי לבית החולים איכלוב בת"א. מאז חיי כבר לא היו אותם חיים כמקודם. לפנות בוקר הופיעה אשתי חיה. הבנתי שכף רגלי נקטעה בעקבות הפציעה הקשה, אך עם זאת, שוב, חיי ניתנו לי במתנה.

חיה אשתי, תמכה ועודדה את כל בני המשפחה ואמי מרגלית מספרת, כי ביום בו נפצעתי היא חלמה שמשהו נורא קרה לי…(כך אם המרגישה את בנה…) לאחר מספר חודשים הותקנה לי פרוטזה (רגל תותבת) ולמדתי כמו תינוק הלומד צעדיו הראשונים, לבצע פעולות פשוטות, כמו הליכה, קימה, ומקלחת בישיבה.זו הייתה השנה הקשה בחיי והדבר החשוב ביותר שלמדתי אותה שנה היה כמה כוח יש לו לאדם לשקם את חיו.

הוריה של אשתי שהיו ניצולי שואה שניהם והקימו משפחות מחדש, עודדו אותי ותמכו בי בימי הקשים ביותר.לעולם אהיה אסיר תודה על "שהעמידו אותי שנית על רגליי". מהם שאבתי תעצומות נפש והם היוו עבורי מודל לניצחון הרוח והגוף. לאחר שעברתי את תהליך השיקום הארוך והמתיש וביליתי בין איכילוב לתל השומר אשר היו לי כבית שני, חזרתי לחיים.מצאתי עבודה חדשה כעמיל מכס ושם עשיתי חייל. כשלוש שנים לאחר מכן, כאשר הייתי כבר חזק, נולדה בתי השנייה יפעת.

כיום אני פנסיונר, סבא ל- 5 נכדים מופלאים (משרה מלאה ), וגאה לקחת חלק בתכנית "הקשר הרב דורי" עם נכדתי האהובה מור רומנו.