מאגר סיפורי מורשת

נולדתי למשפחה עם 5 ילדים. בבית פרטי עם חצר ובה תרנגולות עז וברווזים. זה לא היה בכפר אלא בראשון לציון. השירותים היו בחצר לתוך בור. רחצו אותנו בדוד שחומם ע"י פתיליה. המקרר קירר ע"י גושי קרח שהגיע באוטו פעמיים בשבוע. מסביבנו היו אחים ואחיות של ההורים. משפחה גדולה ומורחבת עם מפגשים כיפיים.

בימי שישי, שבת וחגים היינו נפגשים כל המשפחות באחד הבתים הגברים שחקו שש בש, שרו שירים, סיפרו סיפורים ונשנשו מכל הטוב שהיה. הנשים היו מקשקשות ביניהן עם כל סיפורי השבוע, ואנחנו הילדים שיחקנו ברחוב, אז לא היו כבישים ולא כלי רכב שנוסעים. את החגים חגגנו כמה משפחות ביחד וזו חוויה בלתי נשכחת.

במורד הרחוב הייתה חנות מכולת שסיפקה את כל המצרכים. החלבן, אהרון, היה שם בקבוקי חלב ליד הדלת וגם נכנס באותה ההזדמנות לשתות כוס קפה. היה בשכונה שוחט, שהוא רב שסיפק לנו עופות ובשר. הייתה עוברת פעם בשבוע עגלה עם אבטיחים ושאר ירקות. ביצים קבלנו מהתרנגולות שהיו בחצר. אבי ז"ל גידל בחצר עצים, ירקות וכו'. מגרעיני האבטיח והמלון הכינה אמי פיצוחים. אמי הייתה מושיבה אותנו על אדן המרפסת ומאכילה את חמשת ילדיה מאותה צלחת.

הייתה לי זכות ללמוד שמונה שנים בבית ספר חביב בראשון לציון, שהוא הבית ספר העברי הראשון בעולם שלמדו ודברו עברית. בשעה שמונה כל בוקר התכנסו כל התלמידים במגרש לטקס הנפת הדגל ושירת התקווה כל בוקר.

בימי שישי הכינה כל כיתה מידי פעם טקס משלה. הכי זכורים לי לטובה אלו טקסי חג השבועות. ימים לפני החג הייתה אמי דואגת להכין לנו סלסלות מיוחדות עם כל פרי השדה והגן ומקשטת את הסלסלה בחיטה. הטקס היה מלווה בשירה וריקודים כשכולנו הולכים עם הסלסלות לעגלה עם חמור בה שמנו את מה שהבאנו. העגלון היה מעביר את מה שהבאנו למשפחות נזקקות. אנחנו היינו לבושות בשמלה לבנה, נעליים לבנות, וזר פרחים על הראש. אחרי הטקס מידי שנה אמי הייתה לוקחת אותנו לגן העיר בראשון לציון, לגן חיים בראשון, שם קנתה לנו גלידה.

ההורים שלי, מרגלית לוי מיזרחי ואבא שלי חיים לוי אוברסי הם מקור גאווה לאין סוף אהבה למדינה ולסובבים אותם.

אמי עלתה בגיל 6 לירושלים הם הגיעו מחלאב שבסוריה ברגל כשחמור עיוור מלווה אותם. משם עברו לראשון לציון היכן שהתכנסו בני המשפחה הנוספים. מגיל קטן אמי הייתה צריכה לעבוד על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. בגיל 19 היא נישאה לאבי והביאה לעולם חמישה ילדים לתפארת. הוריי עזרו לתת בביתם דיור לניצולי שואה ולזוגות שרק נישאו. בשנים הראשונות של ילדותי הורי דיברו בערבית והאזינו לשירי פאריד אל אטרש ועוד…

במהלך השנים העברית השתרשה בביתנו וכמעט לא דיברו ערבית עם זאת הוריי למדו את השפה היידיש ויצרו חברויות ששרדו שנים רבות. אמי נפטרה בגיל 83 והותירה אותנו הילדים עם געגועים מדי יום ויום.

אבי ז"ל ואמי ז"ל חיו בצניעות ואבי נהג לומר: "מיהו עשיר? אדם שיש לו עיניים לראות, שיניים לאכול, ידיים לעבוד, ורגליים ללכת".

הורי זיכרונם לברכה

אני מוצאת את עצמי רוצה מאוד להעביר את כל מה שחונכתי וראיתי מהוריי לנכדיי. הטעם של התבשילים של אמי מוביל אותי במטבח שלי ואני מעבירה אותו לילדיי ונכדיי.

בשנת 1960 עברנו לבית משותף בראשון לציון. למדתי בגימנסיה ראלית ראשון לציון.

מגיל שש עד היום זכורות לי כל מלחמות ישראל. כל מלחמה ומלחמה הטביעה את חותמה עליי בעצב ציונות ואהבת המדינה עד אין סוף. התגייסתי לצבא אחרי מלחמת ששת הימים במחנה פלוגות חטיבה 205 והייתי מגייסת אנשי מילואים ורכב. זכורני שהייתי מסתובבת ברחובות עזה בלי נשק ובלי פחד, זו הייתה תקופה שהם פחדו מאתנו.

המלחמות הביאו איתן המון עצב כשמידי פעם אתה מאבד חברים וחברי משפחה. אחרי הצבא התחלתי לעבוד בבנק דיסקונט ולאחר מכן עבדתי בבנק מזרחי משם פרשתי לגמלאות. נישאתי לניסים נחום ז"ל בשנת 1975 והבאנו לעולם ארבעה ילדים נפלאים. ניסים ז"ל נפטר בשבוע בו מלאו לנו 40 שנות נישואים.

בשנת 1995 עברנו מראשון לציון לגור בשוהם ישוב חדש שהיו בו כ- 1,500 איש כיום יש בשוהם כ- 23,000 איש. שלושה מילדיי קבעו את ביתם בשוהם ואחד בכפר תבור. ילדיי נכדיי ואני אוהבים מאוד את שוהם.

נכדתי אביגיל ואני במפגש הראשון של תכנית הקשר הרב דורי

הזוית האישית

ההשתתפות בתכנית הייתה עבורנו חוויה משמעותית ומעצימה.