מאגר סיפורי מורשת

החיים ברוסיה

נולדתי בשנת 1957 בבירת ברית המועצות (לשעבר), זה היו שנים של פריחת השיטור הקומוניסטי וגדלתי באווירה שאני צריכה כל הזמן להסתיר את היותי יהודייה. אני זוכרת שסבא שמר את הסידור ובו רשימת החגים היהודיים בעברית, שבתקופה הזאת זה היה משהו מאוד נדיר. אני זוכרת שבשעות מאוחרות בלילה אפשר היה לשמוע את "קול ישראל" ברדיו שלנו, באיכות גרועה אבל שומעים, כל ערב מתחת לשמיכה של אבא כולנו שומעים "קול ישראל" וחדשות ברוסית.

כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה מספרת לי הרבה על החיים של היהודים באוקראינה (ארץ מולדתה), היא סיפרה לי ששתי האחיות שלה (שבתמונה למטה) נהרגו באחד מהפוגרומים, (בית שבו לוקחים יהודים והורגים אותם, כל האנטישמים היו נאספים בקבוצות והיו הולכים להרוג משפחות יהודיות) סבתא שלי ואחותה התאומה הצליחו לברוח, וניצלו. בזמן שהנאצים נכנסו לעיר אדסה (העיר שבה אמי נולדה) אמא שלי נאלצה לברוח עם משפחתה לסיביר, ככה הם ניצלו, הרי שם כולם נהרגו. בסיביר הם היו ארבע שנים ושם נפטרה סבתא שלי מצד אמא, שאותה לא זכיתי להכיר, וסבא שלי נשאר לבד עם שתי בנות. ב-1942 סבא שלי מצד אבא, נהרג במלחמה ואז סבא וסבתא שלי כל אחד מצד אחר הכירו והתחתנו, וגם הילדים שלהם התחתנו והולידו אותי.

בתמונות: סבתא לריסה בילדותה

בבית הספר שלמדתי בו היו 700 תלמידים. מתוכם רק בקושי 3 ילדים יהודים. והרגשתי חזק מאוד את האנטישמיות ואפילו שם המשפחה שלי היה מאוד שונה ומוזר לעומת כל השאר. הרגשתי מאוד זרה ולא שייכת. ההורים שלי גידלו אותי שבגלל שאני יהודייה אני תמיד צריכה להתאמץ יותר מכולם כדי להתקבל לחברה הרוסית, הייתי צריכה להתאים את עצמי ואת ההתנהגות שלי לעם הרוסי. (תמונות)

היו לנו כמה מוסדות שלמרות המצב עדיין היו מקבלות יהודים לאוניברסיטה. הייתי צריכה לקבל השכלה לא כמו שאני רוצה אלא למגמות שהיו מקבלות יהודים. בשנת 1974 הצלחתי להתקבל למכון נפט וגז במוסקבה, במגמת מחשבים וסיימתי אותה בהצלחה למרות שלא התחברתי לנושא.

בשנת 1976 (גיל 19) התחתנתי ובשנת 1978 (גיל 21) ילדתי את בתי הראשונה, אמא של רוני.

במוסקבה היה בית כנסת מאוד גדול אבל בגלל שידענו שאסור לנו אז פחדנו ללכת למרות שמאוד רציתי. ברוסיה היה המון מלשנים שעוקבים אחרייך ואם פתאום יראו שאת נכנסת יכולים לגרש אותך מהמוסדות שבהם את. בערב שמחת תורה לא התאפקתי והלכתי לבד לבית הכנסת. היה מדהים, ראיתי כל כך הרבה יהודים במקום אחד, זו הייתה החוויה הראשונה שלי שקשורה חזק ליהדות. הרגשתי שייכת.

בשנת 1985 ילדתי את בני.

העלייה לישראל

משנת 1989 התחילה העלייה הגדולה, וראינו שכל הסביבה הקרובה שלנו יהודית, והתחלנו לחשוב על לעלות גם וב 1990 הגשנו מסמכים לשגרירות ישראל. הלכנו לבית כנסת למוסקבה והתחלנו לברר פרטים על ישראל ולהתחיל ללמוד עברית. בפסח בית הכנסת הזמין אותנו להשתתף בליל הסדר, זו הייתה חוויה מדהימה, פעם ראשונה בחיים שלי ראינו את ליל הסדר. שנה לאחר מכן עלינו אני, הילדים, ההורים שלי, אחותי ומשפחתה.

החיים בישראל

הגענו לקיבוץ "רביבים" בהזמנה של קרוב משפחה של אחותי, וגרנו שם חודש באווירה קרובה וחמימה. התחלנו לחשוב איפה נגור, הרי לא היו לנו חברים או מישהו שיעזור לנו בהחלטה. אז הגענו למסקנה שאשדוד מאוד מתאימה. ועברנו לגור באשדוד, שלוש המשפחות ביחד. שם אנו גרים עד היום. כל יום במשך השנה הנוכחית הלכנו לאולפן, שם הכרנו הרבה חברים שאנחנו בקשר איתם עד היום! היה קשה ללמוד עברית, התאמצנו הרבה.

לבנים שלי ושל אחותי לא עשו ברית, בגלל המצב ברוסיה, אז רק כשהם היו בני 6 עשינו להם ברית, זו הייתה חוויה מאוד מרגשת וקצת קשה. לאט, לאט התחלנו להשתלב בחברה הישראלית, בהרגשה מאוד חיובית להצליח לבנות חיים בישראל. החוויה המרגשת הזכורה לי במיוחד הייתה הבר מצווה המשותפת של הבן שלי והבן של אחותי.

בשנת 2002 אחרי עבודות קשות שלא אהבתי, הקמתי עסק לסריגת כובעים לנשים חרדיות, אני מאוד אוהבת את העבודה הזאת, היא מספקת אותי גם נפשית וגם רווחית ושם אני עובדת עד הלום.

כיום אני עם שני ילדים וארבעה נכדים, גרה באשדוד עם הורי המבוגרים. אני מאוד שמחה שהילדים שלי יכולים להביא משפחה גדולה, לעומתנו ברוסיה ששני ילדים היה שיא. ילדי קיבלו השכלה, בתי רכשה תואר שני בפסיכולוגיה ובני עובד בהייטק.

מאלבומה של סבתא לריסה 

האחיות של סבתא לריסה

הזוית האישית

סבתא לריסה: חוויה ראשונה שלי שבה אני מעבירה זמן איכות עם הנכדה האהובה שלי, הרגשתי שפתאום נזכרתי בסיפור חיי ובכל חזר אליי. התרגשתי מזה שאני משתפת את נכדתי בסיפור חיי. בנוסף הכרתי המון סבים וסבתות מעניינים.

רוני: נהניתי מאוד שלמוע את הסיפור של סבתא, זה מאוד עניין אותי לדעת את המקורות.