מאגר סיפורי מורשת

סבא יהונתן יסעור משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדו אורי הלר. סבא יהונתן סיפר לאורי על החיים כילד בקיבוץ.

סיפורו של סבא יהונתן יסעור

הורי, אברהם ופסיה, עלו מפולין בשנת 1939, זוג צעיר, ערב מלחמת העולם השנייה בזכות אשרת עלייה שקבלו היות ואבי נמנה על חניכי תנועת הנוער "השומר הצעיר" בפולין במטרה לעלות לארץ ישראל ולהקים בה קיבוץ.

בארץ קיבל את פניהם סבא שלי, מצד אמי, אשר עזב את משפחתו בגולה ועלה לארץ בשנת 1935 ועבד בית החרושת "שמן" בחיפה. כמו כן, הם בילו מספר ימים אצל אחותו של אבי, אשר עלתה עם בעלה בתחילת שנות השלושים למאה הקודמת וגרו בתל אביב.

בהתחלה עברו הוריי מספר תחנות בקיבוצים בארץ עד אשר השתלבו בקבוצת "אודים" אשר ישבה בראשון לציון, בשכונת נחלת יהודה. בשנת 1942 הגיעה הבשורה על הקצאת קרקע להקמת קיבוץ והורי עם שאר חברי קבוצת "אודים" וקבוצת חברים נוספת שישבה במושבה כרכור, ליד חדרה, גם כן בהמתנה לחלקת קרקע להקמת הקיבוץ, לעלייה על הקרקע ולהתיישבות על גבעה סלעית בשומרון, על שרידי ישוב מתקופת הורדוס בשם "נרבתה". זו הייתה נקודת היישוב המזרחית ביותר באותה עת ושכניה היו הישובים הערביים מיסר, בקה אל גרביה, אום אל קוטוף ועוד.

חלקת הקרקע לה זכו חברי הקיבוץ הייתה סלעית ופראית והשתרעה על מספר גבעות וחברי הקיבוץ נאלצו לסקל מאבנים שטחים נרחבים מאד על מנת לחשוף את האדמה הפורייה לצורך הכשרת שטחים לגידולים חקלאיים.

בית האבן הראשון בקיבוץ מענית, ששימש כמחסן נשק

בין ענפי החקלאות הייתה גם רפת, חיוני לאספקת חלב, שאת הפרה הראשונה קנה הקיבוץ עם הלוואה של סבי ואמי הייתה מראשוני הרפתנים בקיבוץ. באותה שנה, שנת 1942, שנת העלייה על הקרקע, נולד אחי הבכור, דוד. אני נולדתי שש שנים לאחר אחי בשנת 1948 לאחר עוד שש שנים, שנת 1954, נולדה לי אחות ושמה בישראל צביה, על שמו של סבי מצד אבא.

בשנת 1948, בהיותי בן חודש ימים, פרצה מלחמת השחרור וילדי הקיבוץ והאימהות והנשים פונו מהקיבוץ למושבה פרדס חנה על מנת להגן עלינו מחד גיסא ולשחרר את החברים להגנה על הישוב והמולדת מאידך גיסא. היות הקיבוץ ישוב ספר, עמדו חברי קיבוץ מענית מול מתקפה של צבא ערבי מאורגן שהתכוון לחסל הישוב היהודי באזור אך אומץ ליבם של החברים ובזכות עמדה מבוצרת, "פילבוקס", ממנה ניתן היה לצפות למרחקים ולזהות תנועה של חיילים הבאים לתקוף את הנקודה. עם שוך הקרבות, למזלנו ללא נפגעים, חזרנו כולנו מהפינוי ושבנו להיות משפחה אחת מאוחדת.

עם כלבנו נורי

לאורך כל חיי הילדות והנערות שלי חיינו במסגרת משותפת של מגורים בבית ילדים, כמו בפנימייה, ולא במסגרת משפחתית יחד עם ההורים. החיים היו עשירים בחוויות של חיים עצמאיים, בשהייה רבה בטבע כשהלימודים העיוניים אינם בראש סדר העדיפות.

מסגרת החיים בקיבוץ הכתיבה אורח חיים בו ההורים עסוקים בבניית הקיבוץ ובפיתוח אמצעי ייצור לביסוסו הכלכלי של המשק, למעשה ההורים עבדו מבוקר עד ערב כשאנחנו הילדים מטופלים על ידי מטפלת ומחנכת לאורך שנות הילדות ותקופת הבגרות וכך משוחררים כלל חברי הקיבוץ למטלות הפיתוח.

גם אנחנו חונכנו שהעבודה היא ערך עליון. כבר מגיל צעיר חונכנו על ערך העבודה וסדר היום שלנו כלל שעת עבודה כבר בכתה ב'.עבדנו בעבודות שונות בהתאם לגיל. ביסודי ניקינו את החדרים שלנו וטיפלנו במשק החי של חברת הילדים בתורנות שבועית, שבוע שבוע.

העלייה לכתה ז', בית ספר תיכון, הייתה כרוכה במעבר מהקיבוץ שלי לקיבוץ השכן, עין שמר, אשר בו הוקם התיכון האזורי לקיבוצי השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי. המעבר ניתק אותנו משמעותית מהבית וההורים, והמגע עם ההורים קרה רק בסופי שבוע וגם זה לא קרה כל שבוע.

בתיכון השתלבנו בתנועת הנוער "השומר הצעיר", דבר שהיה מובן מאליו ולא הייתה אפשרות של בחירה לתנועת נוער אחרת. בכתה ט'  נבחרתי להיות מדריך בתנועה ויצאתי בחופש הגדול  לקורס מדריכים. שמשתי כמדריך לשכבת גיל צעירה מאתנו במשך שלוש שנים.

כמו ביסודי כך גם בתיכון נדרשנו לצאת לעבודה מתוך הכרה שיש להכשיר אותנו לבגרות ולאחריות, שליש שנה שובצתי בגינון בית הספר, שליש בפינת החי ושליש בענפי החקלאות של הקיבוץ. כבר מגיל התיכון הצטרפנו לכוח העבודה בענפי המשק השונים כמו גן הירק, מטע האבוקדו והבננות, פלחה, לול ורפת והיינו כוח עזר משמעותי לחברי הקיבוץ.

בחופש הגדול גויסנו גם כן לעבודות המשק השונות כאשר גולת הכותרת הייתה הגיוס לאיסוף תפוחי האדמה. אז, בתקופה ההיא טרם הומצא ה"קומביין" לאיסוף תפוחי האדמה והאיסוף היה ידני. כמו כן העישוב בכותנה והתרומה לענפי המשק האחרים.

התיכון שכן בקיבוץ עין שמר ועל מנת להגיע לעבודה במענית, אחרי שעות הלימודים, עמדה לרשותנו משאית שהסיעה אותנו למענית והחזירה אותנו לאחר סיום העבודה חזרה לבית המגורים בבית ספר התיכון.

באותן תקופות שעבדתי בקיבוץ זכיתי לבקר בבית הורי לארוחת "ארבע" מפנקת שהכינו לי הורי ומיד לרוץ להסעה חזרה לבית הספר. איחור להסעה גרם לכך שנאלצתי ללכת ברגל מרחק של מספר קילומטרים וגם זאת בדרך השדות ה"קצרה".

תקופת התיכון היא גם תקופת הבגרות, תקופה שמטילים עליך מטלות של אחריות, עומס בלימודים, אך לא מוותרים על תרומה לחברה ולמסגרת הרחבה של כלל בית הספר ככול שנוקפות השנים ואתה הופך לבוגר יותר ויותר. כמובן שתקופת הבגרות מביאה אתה את הרומנטיקה ומתחילים לחזר אחרי הבנות, דבר שגם הוא גוזל שעות והרבה לילות.

כך חלפו להם ימי הילדות, הנערות והבגרות. סיימתי תיכון, התגייסתי לצבא והוצבתי בחיל האוויר בבית הספר לטיס. תקופת היותי חניך בקורס טיס ארכה שלושה וחצי חודשים בהם הספקתי לטוס ולהטיס מטוס מסוג פייפר עד טסט 10, אשר לאחריו נתבקשתי להחליף מקצוע צבאי.

את המשך השירות הצבאי שלי עשיתי בחיל האוויר במקצוע אחר.

שיר אהוב על סבא יונתן – שיירה שלנו -שוב יוצא הזמר- דודו זכאי

הזוית האישית

אורי הלר: היה לי ממש כיף ומסקרן ללמוד על הילדות של סבי. אני רוצה לומר לו תודה על זה שהוא הגיע כל פעם גם אם לא הסתדר ואני מקווה שהוא נהנה.