מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי ואני בת ליוצאי איראן. הוריי נקראו 'אנוסי משהד', זהו שמה של חברי הקהילה היהודית בעיר משהד שבאיראן, שחבריה היו אנוסים לחיות כמוסלמים.

אנחנו שמונה אחים ואחיות במשפחה, שישה נולדו באיראן ורק אני ואחי הקטן נולדנו פה בארץ. האחים שלי והוריי עלו לישראל בשנת 1950 לישראל. אני נולדתי בשנת 1951 במושב 'נבלט', היום נקרא בית נחמיה. משם עברתי עם משפחתי לאבו כביר, שהייתה שכונה בדרום תל אביב ושם למדנו וגדלנו. בשנת 1963 עברנו לגור במשק חקלאי ששימש כפנימייה ושם אבי עבד כשומר. לאט לאט כל אחיי נישאו. הוריי היו אנשים קשיי יום, אבל תמיד היו מאושרים.

מכיוון שרוב אחיי נולדו באיראן, תמיד עניין אותי לדעת איך היו החיים שם. אמי סיפרה לי שמכיוון שהם הסתירו את היותם יהודים, הם לא יכלו לחגוג את החגים שלנו כיהודים בגלוי, לכן היו חוגגים בסתר. למשל, בחג פסח הם היו אופים לבד בבית את המצות ומחביאים את הבשר הכשר והמצרכים שלהם היה סממן יהודי בתוך מרתפים או אצל השכנים, שהיו גם הם יהודים כמובן.

באופן כללי הם היו צריכים תמיד להסתיר את היותם יהודים ולהתנהל כמוסלמים. כדי לא היו להבליט את עצמם ברחוב, הם תמיד לבשו לבוש צנוע עם צ'אדור על הפנים. אפילו אם רצו לקנות בחנות לחם הם היו עומדים בתור ומשתדלים שלא ידעו שהם יהודים, אחרת לא היו מסכימים למכור להם כלום. בנוסף, לכל האחים שלי היו שני שמות: שם אחד יהודי ושם אחד מוסלמי .

הזוית האישית

סבתא אתי ונגה: היה לנו כיף ומצחיק לעבוד ביחד. העבודה המשותפת גיבשה ביננו ויצרה קשר קרוב יותר.