מאגר סיפורי מורשת

אני יהודית יונה, גרה כיום ברעננה. אני בת 73, נשואה לאברהם יונה, יש לי שלושה ילדים: לאה, שרון ודברת. יש לי חמישה נכדים: אורין, עמית, להב, דניאל ואמי.

בשנת 1951 עלינו לארץ. אני הייתי בגיל 4, אחותי רוזה בגיל 7 ואחי משה היה בן 3. כשהגענו לארץ גזרו לנו את השיער וריססו אותנו ב-DDT אשר לאחר מכן הוגדר כחומר מסוכן ומסרטן.

עם עלייתנו ארצה

לקחו אותנו למעברת כפר נחמן, שלימים קודם היה בסיס צבאי של הצבא האנגלי, ושמו אותנו באוהלים. החיים במעברה לא היו קלים. ההורים שלי היו צריכים לעמוד בתור לחלוקת האוכל, קיבלנו כיכר לחם שחור, עגבנייה, חצי חבילת מרגרינה ושתי ביצים (לחמש נפשות). לפעמים האוכל לא היה מספיק, לכן אימא שלי נאלצה לוותר על האוכל שלה, כדי שאנחנו נאכל.

לא היינו רגילים למצב בארץ, שצריך לצמצם באוכל ובדברים, מפני שבעיראק ההורים שלי היו אמידים, הם היו סוחרים. בארץ אבא שלי עבד בעבודת דחק (מפני שלא הייתה עבודה לכולם חילקו את העבודה בין תושבי המעברה, כל אב עבד בין יום לשלושה ימים).

בגיל 7 הלכתי לכיתה א', כל הילדים בכל הגילאים למדו ביחד. בבית הספר כל הילדים רצו להיות תורנים מפני שהתורנים יכלו לאכול בחדר האוכל, היינו מאוד רעבים. בגיל 13 סיימתי כיתה ח', זה מה שהיה אז.

הכיתה בה למדתי

אני רציתי להמשיך ללמוד אבל לא הייתה לי אפשרות מפני שהיה צריך לעזור לפרנס את המשפחה. לכן עבדתי במפעל לחוטים מטעם הנוער העובד שנקרא ׳מפעל תרשיש׳. עבדנו במשמרות משש וחצי עד שלוש. אחרי זה רציתי להמשיך ללמוד בתיכון, וכשהגעתי לתיכון לא ידעתי את המקצועות מלבד עברית, תנ"ך וחשבון. אבל במפעל בו עבדתי לא רצו שאעבוד רק בבוקר אלא רצו שאני אעשה גם משמרות ערב, אחרת היו מפטרים אותי. נאלצתי לעזוב את הלימודים ועבדתי שש שנים במפעל.

חלפו השנים, הכל הסתדר, אך אימא שלי תמיד אמרה לנו ועודדה אותנו באמרה: "עם כל הקושי צריך לחשוב טוב, שיהיה טוב ולא להתעמק בלחשוב על הרע", יחד עם כל הקשיים שעברנו תמיד הסתכלנו קדימה וזכרנו שזאת הארץ שלנו ואין לנו מקום אחר להיות בו.

זה המסר שאני מעבירה הלאה לדורות הבאים – גם לילדיי וגם לנכדיי.

אני עם שתי אחיותיי וחברה במעברה בכפר נחמן 

הזוית האישית

סבתא יהודית: בעקבות התכנית הקשר שלי ושל אורין יותר הדוק (למרות שאנחנו מאוד קרובות), ואני חושבת שזו תכנית מדהימה, כי היא עוזרת לזכור את הדורות הקודמים, מה עברנו ומאיפה באנו. בחרתי לספר את הסיפור הזה מפני שזאת הייתה הילדות שלי, ואני חושבת שחשוב שגם הדורות הבאים ילמדו על העבר שלנו.

הנכדה אורין: בעקבות התוכנית הקשר שלנו התחזק (למרות שהיה לנו קשר טוב גם לפני) והתכנית מאוד חשובה מפני שאם לא נדע את העבר שלנו, לא נדע גם איך להמשיך ומה קרה פה. התכנית הזו עוזרת לשמר את העבר כי "עם שלא ידע את העבר שלו גם לא ידע את העתיד שלו".