מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של התלמידים: דנה זמר ואסף רז עם דורית חזיזה.

דורית חזיזה נולדה בשנת 1954 בחייפה לבית משפחת שימנוביץ. דורית מספרת לתלמידים את סיפורה:

"שמי הפרטי דורית ניתן לי על שם סבתי שנקראה דובה. פירוש שמה הוא יממה. אבי רצה לקרוא לי ימימה אבל היו לי שתי בנות דודות מבוגרות ממני שנקראו דורותה ודורית, על שם אותה סבתא לכן נבחר השם דורית.

נולדתי בישראל בבית חולים בחיפה, שכבר לא קיים היום, הוא נקרא בתר על שם ד"ר בתר שניהלה אותו. גדלתי בקריית ביאליק בשכונה שנקראה סביניה, על שם סבינה כץ שהייתה ממייסדי קריית ביאליק שנוסדה בתקופת העלייה החמישית. גדלתי בבית צנוע ברחוב קטן בשם רימון, בית עם שני חדרים. באחד החדרים גדלנו אחי הבכור ואני ובחדר המגורים ישנו הוריי. הבית היה מאוד מסודר, נקי וחם. ביתי היה במרחק של כרבע שעה נסיעה באופניים, שהיה כלי הרכב הנפוץ ביותר בקריה מהים. אמא שלי הייתה מרכיבה אותי על האופניים מאחור עד הים.

כשגדלנו שיחקנו הרבה משחקי רחוב בשכונה כמו קלאס, מחבואים, תופסת, חמור ארוך, מקל הקפה, אמת או חובה, עמודו, משחקי חברה ועוד…

אמי הייתה תופרת במקצועה ותפרה את כל הבגדים שלי ושלה. אבי היה פקיד בסיטונאות של כלי בית אבל תמיד הגיע לעבודה עם עניבה בכל ימות השנה וחליפה בחורף. אחי הבכור נולד בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה ומאז שעלה לארץ, השתדל בכל כוחו למחוק מעצמו סממנים של גלותיות, שהיו לא מקובלים במדינה הצעירה והמתגבשת בזמן ההוא. אמי הייתה בשלנית טובה מאוד ונהנינו מארוחה חמה בכל יום.

אמי לא דיברה הייטב עברית ואבי עבד בכל יום, לכן נטל אחי הבכור, שהיה מבוגר ממני בשבע שנים חלק בגידול שלי, ונהג ללכת במקום הורי לימי הורים כשהייתי בתיכון.

לא הייתה אז טלוויזיה ישראלית עד שהייתי בכיתה ו'. לא היו טלפונים בכל הבתים עד שהייתי בכיתה ח' ולא היו מחשבים כלל לכן בילינו הרבה זמן עם חברים, בקריאת ספרים ובהאזנה לרדיו. למדתי בביה"ס ביאליק ובתיכון אורט ביאליק במגמה מתמטית פיסיקלית וסיימתי בהצטיינות. הייתי בתנועת הנוער "צופים" בשבט שלהבת בגדוד צמרות.

בזמננו נהגו לחגוג חגיגות בר או בת מצוה כפי שנהוג היום. כשלאחי מלאו 13 שנים הוא עלה לתורה בבית כנסת בקריית ביאליק וחגגו לו מסיבה באולם אירועים. כשמלאו לי 12 שנים, עברנו דירה לבית מרווח יותר בעקבות תשלומי הפיצויים מגרמניה, ולא היה באפשרותם של הורי לערוך מסיבת בת מצוה באולם אירועים. אמי הייתה אשת חיל וערכה לי אירוע בבית מפואר לא פחות. בבוקר האירוע ערכנו שולחנות לכחמישים קרובי משפחה מוזמנים. אמי פתחה את ארון הכלים וכל תכולתו נשפכה ונשברה. אבל אחרי התעשתות מהירה נשלחתי לבית דודתי על אופני להביא כלים חלופיים לחגיגה. המסיבה הייתה מוצלחת מאד, טעימה ומענגת מבחינתי.

סיפור קטן נוסף מיום בת המצווה שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שהכרתי את גיסתי לייקה שהייתה אז, חברתו של אחי יעקב והיום היא אשתו.

בגיל 17 התחלתי לצאת עם חיים בעלי אני הייתי בכיתה י"ב והוא היה חייל. נהגנו לבלות במועדונים ומסיבות עם הרבה חברים. הריקודים ששלטו ברחובות היו שייק שהיום נקרא דיסקו וסלואו. הזמרים הנערצים עליי היו אריק איינשטיין ושלום חנוך, היו לי פוסטרים שלהם בחדרי וקניתי את כל התקליטים שלהם בקנאות. אמצעי התקשורת שלנו עם החברים היו בעיקר בפגישות פנים אל פנים. לא נהגנו לתאם מראש את הפגישה, לקחנו את האופניים ונסענו לביתם של החברים וחיפשנו אותם שם,או במקומות המפגש הקבועים שלנו.

הייתי ספורטאית ורצתי ריצות קצרות 60 – 80 ו –  100 מ' והייתי אלופת בית הספר בריצה. בחופשות הקיץ נסעתי לכל מיני מחנות של ספורטאים מצטיינים, של הגדנ"ע, של הצופים, וגם במחנה לנוער שוחר מדע.

כשהייתי בכיתה יא הכרתי את סבא חיים שהיה אז חייל. בכיתה י"ב התחלנו לצאת ונהינו חברים. כשסיימתי את התיכון התגייסתי לצבא ובמהלך שרותי הצבאי, פרצה מלחמת יום כיפור. במהלך ואחרי המלחמה שהייתה קשה וארוכה, החליטו רבים מבני גילי להתחתן. זהו מהלך שאופייני לאנשים שחוו חוויות קשות, והבינו שהחיים חזקים מהכל.

במהלך החיים שאחר כך נולדו האמהות שלכם, גלי ואדוה, נולד אחיהן עמית, החלפנו מקום מגורים והגענו לאבן יהודה.

גורם מעצב באישיותי היה הבית שבו גדלתי והאופן שבו גדלו אותי. הורי היו ניצולי שואה ושמו לעצמם למטרה לגדל ילדים רגילים ובריאים בנפשם. הם לא נהגו לדבר ביניהם על העבר הנורא ולא סיפרו לנו על כך במשך שנים.

בשנת 82' פנתה בת של אחת השכנות לאמי וביקשה לדעת אם היא תוכל לספר לה מעט על מה שעבר עליה במלחמת העולם השנייה. אמי הסכימה וכשניסתה לספר פרצה בבכי שנמשך כשלושה ימים. אחרי האירוע הזה נפרץ הסכר והיא החלה לספר מעט על השואה והמלחמה. אף פעם לא סיפורי זוועה אלא בעיקר חוויות מהתקופה. אבי מעולם לא סיפר דבר על הדברים שעברו עליו.

מסע שורשים

בשנת 91 נסענו אבי, אחי ואני לפולין ועשינו טיול שורשים, אמי לא הגיעה, מכיוון שלא יכלה לעמוד במעמסה הנפשית הכרוכה במסע כזה. בטיול הזה סיפר אבי מעט ממה שעבר עליו וקיים את הבטחתו לאמו להביא את ילדיו לפקוד את קברה.

בהתחשב בתאריכים האלו ברור שכילדים לא נחשפנו לסיפורים האלו ורק כשבגרנו התמודדנו עם חלקם. בכל זאת היה ברור להורי שיש לדאוג שהדור הבא יידע על מה שקרה ושהנושא לא ישכח ולא יקרה שוב ולכן ביקשה אמי שבכל "יום שואה" נאזין לרדיו, ויותר מאוחר נצפה בטלוויזיה בכל הסיפורים של אנשים אחרים כדי שיהיה לנו מושג כללי ולא אישי על האירועים.

זו נשארה צוואתה של אמי אלי עד עצם היום הזה. וכך בכל שנה בתאריך של יום השואה, אני יושבת ליד הטלוויזיה לבדי, מקשיבה ורואה: משפחות שהולכות בעקבות עברן, אנשים שמנסים לפענח סודות משפחתיים, תיעוד של אירועים וסרטי דרמה נוגעים ללב.

בדמעות זולגות אני זוכרת בדרכי את כל האנשים הקרובים לי: את הורי שעצבו אותי, את הסבים והסבתות שמעולם לא הכרתי, ואת כל בני המשפחה שעליהם ספרו לי ואת תמונותיהם ראיתי.

ההורים שלנו, של כל הסבים והסבתות שלכם, הגיעו לארץ כפליטים. כל הרכוש המשפחתי נשאר מאחוריהם בארצות שמהן הגיעו. לכן החפצים שעוברים במשפחה מתחילים את דרכם בדור של הורי הסבים והסבתות שלכם.

בידיי טבעת עם יהלומים שהייתה שייכת לדודתי אלה, אחותה של אמי. כאשר מלאו לאמי 80 שנים, אחותה נתנה לה את הטבעת הזו במתנה. אחרי 3 שנים מלאו לי 50 שנים, שתיהן נתנו טבעת זו לי. בכל פעם שאני מרגישה צורך להיות קרובה אליהן אני עונדת את אחד התכשיטים שקיבלתי מהן ובמיוחד את הטבעת הזו. ברבות הימים הטבעת הזו תעבור לאחת מבנותיי או נכדותיי.

גדנ"ע  – גדודי נוער-ארגון ישראלי לחינוך תרום צבאי שאמור להכין את הנוער לשרות צבאי.

ציטוט משמעותי מדבריה של אמי:

"מכיוון שאינני מסוגלת לספר על מה שעבר עלי בתקופת השואה אני מבקשת שתאזינו לרדיו ולטלוויזיה ביום השואה,תלמדו ותבינו יותר, ותספרו ותעבירו לדורות הבאים, כדי שהדבר לא יקרה שנית".

הזוית האישית

אסף: סבתא אני מרגיש שהכרתי חלק חדש בך. וזכיתי להכיר חלק מעברך.

דנה: היה לי נהדר להכיר את עברך ולהיפגש איתך כל יום שישי.

דורית: התרגשתי וחוויתי עניין והנאה במפגשים שלנו ושמחתי להעביר לכם את הידיעה שלמרות שקורה הנורא מכל החיים חזקים יותר ואפשר להמשיך.