מאגר סיפורי מורשת

שמי מנחם איצקוביץ, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי. להלן סיפורי:

עברנו מנהריה לקיבוץ עין חרוד איחוד. אני יליד נהריה, ההורים הגיעו מרומניה בעלייה הלגאלית הראשונה, ישר לנהריה בשנת 1948. אני נולדתי שנה אחרי כן. הבית הראשון שלהם היה בכפר ערבי בתרשיחא, בתים שפונו מהערבים, אחר כך ההורים עברו לנהריה. הכרתי את אשתי דרך חברים משותפים בנהריה. החלטנו לא להשקיע את חיינו ברכישת דירה, חיפשנו להתרחק קצת מהמשפחה ועברנו לגור בראשון לציון. אני עבדתי בתעשייה האווירית, ואשתי היתה מזכירה בבית ספר. אחרי שנה לא התחברנו למקום וחיפשנו מקום לחיות ולבלות מבלי  שנצטרך להשקיע את חיינו ברכישת בית וגם במטרה להעלות את איכות החיים. ראינו מודעה שמחפשים חבורה לקיבוץ חדש בגליל המערבי, שאחרי שנה יעלו לקרקע לקיבוץ תובל. הוכשרנו ברמת יוחנן ואחרי שנה הצעירים עלו לקרקע. אנחנו היינו המשפחה היחידה שרצתה להשאר בחיי קיבוץ למרות הקושי של הלינה המשותפת, וזה לא התאים לחיי הקיבוץ ברמת יוחנן. אז ביקרנו בכמה קיבוצים, אשדות יעקב, אלונים, אלומות…. כמעט נשארנו באשדות יעקב אבל החום היה קשה מנשוא, ואז הגענו לוועדת הקליטה של קיבוץ עין חרוד איחוד. הסיבות לכך היו שהציעו לי עבודה מקצועית ולימודים במפעל חדש בשם ריקור. החלטנו להתארח במקום שלושה חודשים.

אחד הדברים הראשונים שמצאו חן בעינינו זה הנוף של העמק שזרוע כולו למרגלות הקיבוץ, בבריכות דגים ובעצי התמר שהיו סביב הבריכות. הר הגלבוע השאיר עלינו רושם גדול מאוד. דבר אשר אהבתי מיד זה שיכולתי ללכת ברגל לעבודה. בקיבוץ לא היתה לינה משותפת. כשהגענו עם המשאית לקיבוץ כל השכונה באה ועזרה לנו לפרוק את הדברים וזה ריגש אותנו מאוד, הרגשנו שהגענו לבית, למשפחה. הגענו לקיבוץ בפורים בשנת 1981. מקום העבודה הראשון  שלי היה "בפלב"ם", שם עסקתי בבניית מיכלים לאחסון גזים שונים במצב נוזלי כגון: חמצן, חנקן והליום. עיקר העיסוק שלי שם היה בריתוך חלקי המיכל אחד לשני. לאחר כשנה הוקם בעין חרוד מפעל בשם "ריקור" ושם עבדתי עד שנת 2014 ואז פרשתי לגמלאות. עיקר עיסוקי היה לעבוד ולנהל את מחלקת העיבוד השבבי. שיפרה, אישתי, עבדה בגן.

מה שהחזיק אותנו בקיבוץ, היה להיות חלק מקבוצה, לא להיות משפחה בודדת שחיה לעצמה, אתה חלק מקהילה בנוגע לענייני החלטות, ביטחון סוציאלי, כלכלה, ביטחון לילדים, חברים, חוגים, בריכה, טיולים. עסקתי בצילום כתחביב והיו לי את כל האפשרויות לפתח את עצמי. איכות החיים והשיתוף הם אלה שגרמו לי להתאהב במקום.

נולדו לנו שלושה ילדים, ערן בני ושלו. בני נמצא בכפר מונש, נשוי לבחורה קולומביאנית שפגש בטיול. שלו נולד  בקיבוץ ונפטר בגיל 17 ממום בלב, שהתגלה שנתיים קודם, הם הלכו לחד"א ושם הוא התמוטט ונפטר. ערן נשאר בקיבוץ, הוא נשוי עם ארבעה ילדים: תאומות, תומר ורוני הקטנה.

הזוית האישית

סבא מנחם: הרגשתי נהדר, כי בתוך הקבוצה המשפחתיות מאוד חשובה לנו, והקשר שנשמר גם אחרי שנים עם הנכדים בפעילות כזו משמח, והרעיון נפלא – לפתח עוד מימדים של קשר. המשכיות, הקשר הרב דורי, מימד אחר של קשר. אם לא היתה היוזמה וההנחיה זה לא היה קורה.

הנכד תומר: אני חושב שזה טוב, מעניין אותי, בעיקר על החיים בקיבוץ, למה הם בחרו בו.