מאגר סיפורי מורשת

החיים המופלאים של  סבתא אלי    

 

תוכן עניינים:

פרק ראשון: שורשים.

פרק שני: שנות  ביה"ס.

פרק שלישי: צבא.

פרק רביעי: אוניברסיטה.

פרק חמישי: חתונה ומשפחה.

פרק שישי: קריירה.

פרק שביעי: החיים בפנסיה.   

המקור של המשפחה מרוסיה הלבנה. בתחילת המאה הקודמת חלק מהמשפחה היגרה לארה"ב. כל היהודים שהגיעו מרוסיה לארה"ב עברו דרך מקום שנקרא אליס איילנד, שהיה מין מחנה הסגר, ומי שלא היה ממש בריא, לא קיבל  אישור כניסה. לסבתא הייתה עין מזכוכית. איכשהו הצליחו להסתיר את זה והיא הצליחה להיכנס לאמריקה. היא הגיעה בערך בשנת 1915.  

 

סבא וסבתא רפפורט (ההורים של אמא שלי) היו פעילים ציוניים סבא אליהו היה המנהיג של פועלי ציון, שזה תנועת העבודה – ההתחלה של  מפלגת  העבודה בארץ. סבא היה ממש בחבורה עם בן גוריון, גולדה מאיר, זלמן שזר ואחרים. סבתא הקימה את ארגון "נשים חלוצות" שזה ההתחלה של תנועת נעמת בארץ תנועת הנשים הכי גדולה, שאחרי הרבה שנים אני אהיה יושבת ראש אגף בתנועה הזו מעין סגירת מעגל. אחותי ג'ודי, הייתה יושבת ראש תנועת העבודה הציונית העולמית, כך ששתינו המשכנו את הפעילות של הסבים, וינקנו פוליטיקה עם חלב אם. כאמור משפחות וידצקי ורפפורט הגיעו לאמריקה, לעיר מיניאפוליס, ושם נולדו ההורים שלי חיים וידצקי ומרשה רפפורט וגם ג'ודי אחותי ואני נולדנו שם. אני נולדתי בשנת 1946. המשפחה הייתה כאמור ממנהיגי הקהילה הציונית, ובשנת 1951 עלינו ארצה באניית משא להגשמת החלום הציוני במושב בית חרות.  

הזיכרונות הראשונים שלי היו מעיר הולדתי מינאפוליס בארצות הברית-   הרבה שלג. אחר כך אני  זוכרת את ההפלגה לארץ בגיל חמש. כשכבר הגענו לים התיכון אני זוכרת שבאה מולנו האנייה "ארצה" שנסעה להביא עולים מצרפת. זה היה מרגש להיפגש בים עם אנייה נושאת דגל ישראל.

 

הכי מרגש היה להגיע לנמל חיפה ביום שישי אחרי  הצהריים ולא נתנו לנו לרדת לחוף בגלל כניסת השבת. הילדות עברה עלי מגיל חמש במושב בית חרות ואני  חייה במושב עד היום. למדתי בביה"ס בכפר ויתקין בו  למדו גם ילדי והיום לומדים בו גם נכדי. הייתי התלמידה הטובה בכיתה ובנוסף ללימודים גם למדתי פסנתר ובלט ובתיכון הייתי  גם מדריכה בתנועת הנוער. היו לי  הרבה חברים וכשקצת גדלנו היינו מתאספים בימי שישי בערב ב"בית הנוער" שהיום הוא בניין המרכז הקהילתי. קראנו לזה "לעלות למעלה". היינו משחקים, רוקדים, סתם נפגשים, התפתחו אהבות ראשונות. את התיכון סיימתי בקריית החינוך בן גוריון ברופין. הכיתה שלי הייתה הראשונה שעברה מהתיכון בכפר ויתקין שנסגר. בסך הכל הייתה לי ילדות מאושרת באווירה כפרית עם ערכים של הגשמה ציונית. 

    

התגייסתי לצה"ל בשנת 1964, אחרי שסיימתי את בחינות הבגרות בהצטיינות. עשיתי טירונות בבסיס הדרכה לבנות שבסופה נשלחתי לקורס מ"כיות. זיהו שאני בעלת תכונות מנהיגות, ומהר מאוד שלחו אותי לקורס קצינות שלאחריו שימשתי מפקדת מחלקה של טירוניות, ולקראת סוף השירות הגעתי לתפקיד מפקדת פלוגה. לא היה לי כושר פיזי מדהים והיה די קשה אבל היה לי יתרון שכיוון שאני הייתי המפקדת, זה נתן לי כוח להוביל אנשים. מהצבא אני זוכרת בעיקר יציאה מהבסיס ל"סדרה" בת שבוע ימים. הסדרה הייתה קשה פיזית ריצות, מסעות ארוכים, שינה באוהלי סיירים, בקיצור מפרך אבל חוויתי. בצבא פגשתי את סבא גיורא. 

מיד אחרי הצבא קיבלתי מלגת לימודים ללימודים בארצות הברית. למרות האהבה, נסעתי לחו"ל והתחלתי ללמוד עיתונאות ומדע המדינה. שנת הלימודים בחו"ל הייתה חווייתית הייתי נציגת ישראל בקמפוס והייתי ממש "סלבריטי". כבר הייתי חברה של גיורא ובכל זאת החלטתי לא להחמיץ את ההזדמנות שניתנה לי ללמוד בחו"ל. המלגה הייתה לארבע שנים אבל ניצלתי רק שנה כי בדיוק פרצה מלחמת ששת הימים (1967) ואני הייתי במטוס הראשון שנחת בארץ בתום המלחמה. רצתי הביתה "להציל את המולדת". זאת חוויה מאוד לא נעימה להיות בחוץ כשבארץ מתחוללת מלחמה. את הלימודים המשכתי וסיימתי באוניברסיטת תל אביב. למדתי בהתחלה לימודי מזרח התיכון ועברתי לאנגלית ומנהל חינוך. סיימתי תואר ראשון ובמשך הזמן עשיתי גם תואר שני במנהל באוניברסיטה בארצות הברית. קיבלתי מלגה לעשות דוקטורט בארצות הברית אך המלגה לא נוצלה בגלל מחלת הבן על כך בהמשך. 

 

סבא גיורא חיכה לי בשנה שלמדתי בחו"ל. חזרתי לארץ והתחתנו בשנת 1968. החתונה הייתה באולם של בית חרות והיו שמונה מאות איש כיוון שהיו שני מושבים בית חרות ורגבה. בזמן ההוא עוד היה נהוג להזמין את כל הכפר. כל הכיבוד הוכן על ידי נשות הכפר והייתה תכנית יפה שהוכנה על ידי אנשי רגבה. התכנית נקראה "אהבה לאורך הדורות".   אדר הבכורה נולדה בשנת-1969. היא הייתה הנכדה הראשונה משני הצדדים וזכתה ליחס מפנק ומיוחד. שרון נולד בשנת-1974 בארה"ב, לשם נסענו בשנת-1972 ושם הייתי מנהלת כל מערכת החינוך היהודי בעיר ששמה דולות, מינסוטה. זו הייתה תקופה נהדרת, כיוון שהיינו כמו המשנה לרבי בעיר, ונתנו לנו הרבה כבוד. היינו בארה"ב כמעט שלוש שנים, ובתוכן הייתה גם תקופה קשה כשפרצה מלחמת יום כיפור ב-1973.סבא גיורא רץ הביתה להצטרף ליחידה שלו במלחמה, ואני נשארתי לבד עם אדר שהייתה בת ארבע. הייתה לי אחריות לנהל את כל מערכת החינוך ולא יכולתי לקום ולעזוב. תוך כדי עבודתי גם השלמתי תואר שני באוניברסיטת מינסוטה במנהל חינוך.

 

חזרנו לבית חירות ב-1975, בנינו את הבית שלנו ופה נולד גם אמרי ב-1979.לשלושת הילדים הייתה ילדות מאושרת, והם למדו באותו ביה"ס בו למדתי אני ובו לומדים גם נכדי. כמשפחה היה לנו כיף בימי שישי אדר הייתה ממחיזה ומביימת הצגות ומכריחה את שני אחיה להציג והיינו מתגלגלים מצחוק. כשאמרי היה בן עשר הוא חלה בסרטן, ונשלח על ידי הרופאים להשתלת מח עצם בלוס אנג'לס, בחדר מיוחד שנקרא "הבועה" כי היה סטרילי לחלוטין. אמרי נלחם במחלה עשרים וארבע שנה, החליף את שמו לדרור, והוציא לאור ספר מדהים שנקרא "פתאום ביום בהיר אחד" ומתאר את מסע הגבורה והסבל. הוא נפטר בשנת-2012 בגיל שלושים וארבע. במשך השנים הילדים גדלו, אדר התחתנה עם זיו ונולדו להם אופיר, ניצן וגל. שרון התחתן עם יעלה ונולדו להם גלעד, ישי, הילה וגליה. זו היא המשפחה שלנו שבט אלוני. 

 

בראשית הקריירה עבדתי במשרד ראש הממשלה במחלקת ההסברה. לאחר מכן, כשנסענו לארה"ב, שימשתי כאמור מנהלת כל מערכת החינוך היהודי והעברי בדולות, מינסוטה. כשחזרנו מארה"ב התחלתי ללמד במדרשת רופין, מוסד להשכלה גבוהה. הייתי שם תשע עשרה שנה וכיהנתי כראש החוג לאנגלית ולימדתי גם מינהל. אין קיבוץ שאין לי בו חברים כי כולם למדו ברופין בשלב זה או אחר. בשנת-1984 נשלחתי יחד עם אחותי ג'ודי למסע חשאי בברית המועצות. לשתינו היה דרכון אמריקאי ומדינת ישראל שלחה אותנו להיפגש בסתר עם מנהיגי הקהילות היהודיות כדי לתמוך בהם במאבקם לעלות לישראל. זו הייתה נסיעה מרתקת והרגשנו כמו "המרגלות שחזרו מן הכפור".

 

אחרי תשע עשרה שנים ברופין קרא לי מי שהיה אז שר החקלאות יעקב צור והציע לי להיות יועצת השר לקידום יזמות נשים בהתיישבות. הסתובבתי בכל רחבי הארץ לסייע לנשים בקיבוצים ובמושבים לפתוח עסקים קטנים. כתוצאה מפעילות זו קראה לי מי שהייתה אז יושבת ראש "נעמ"ת" (תנועת הנשים הגדולה במדינה) והציעה לי לבוא לנעמ"ת ולהקים אגף חדש. בשבילי זו הייתה סגירת מעגל כי סבתא שלי הייתה ראש נעמת במינסוטה. עמדתי בראש האגף לכלכלה, תעסוקה והכשרה מקצועית בנעמ"ת ארצית. במסגרת זו יזמתי והקמתי כשלושים מועדוני נשות עסקים בכל רחבי הארץ וזו הייתה גולת הכותרת של פעילותי ואני מאוד גאה בה. בזמן עבודתי בנעמ"ת, נסעתי לאו"ם  (האומות המאוחדות) כחלק מהמשלחת הישראלית הרשמית לוועדה למעמד האישה המושב הארבע עשרה. באו"ם הצגתי נייר עבודה בנושא העצמת נשים ויזמות עסקית במגזר הכפרי בישראל. 

בשנת 1996, בהיותי ראש אגף בנעמ"ת, התמודדתי לכנסת והייתי מאוד קרובה להיכנס. התמודדתי במושבים, שהוא מחוז מאוד קשה לאישה והייתי האישה הראשונה שהתמודדה לכנסת ממחוז זה. במסגרת הפריימריס "חרשתי" את הארץ לאורכה ולרוחבה וזה היה ניסיון מרתק. עסקתי רבות בקידום נשים ובשכנוען להתמודד לתפקידים בכירים בהנהלות ולקחת אחריות ציבורית. התפקיד האחרון שמילאתי היה הדרכת מנהלים בחברת "אמדוקס" שהיא החברה הגלובלית הגדולה ביותר בעולם לחיובי טלקומוניקציה (תקשורת). טסתי בכל העולם להדריך מנהלים ב"מיומנויות הרכות" פרזנטציות, עמידה בפני קהל ושפת גוף, ניהול זמן, עבודת צוות ובכלל איך להיות מנהל יותר טוב. לאורך הקריירה שלי תמיד עסקתי בתפקידים בכירים, היה חשוב לי להשפיע. שילבתי אקדמיה, מינהל ציבורי ועולם ההייטק. הייתה לי קריירה מעניינת, מספקת ותמיד נהניתי מכל תחום שעסקתי בו.    

לאורך כל הקריירה לקחתי חלק בהתנדבות בכל מיני הנהלות הנהלת המושב, מזכירות תנועת המושבים, דירקטוריון בית יגאל אלון בקיבוץ גינוסר ובעיקר הייתי דירקטורית ב"קרן למפעלי שיקום" של משרד העבודה והרווחה. הקרן מטפלת בנכים ומוגבלים ועוזרת להם לעבור הכשרה מקצועית ולעבוד. אחד הדברים המעניינים שעשיתי היה לנסוע לנפאל לשלושה שבועות בהם עסקתי בהעצמת נשים והדרכת צוות המתנדבים שעבדו עם ילדים, נוער ובעיקר נשים בנפאל. חייתי בתת תנאים, כמעט בלי אוכל ותנאי תברואה ירודים ביותר. למרות זאת זו הייתה חוויה של פעם בחיים. היום אני מתנדבת בעמותה הנקראת "וונדלי באנדלי" (עולים ביחד) שנועדה לפתוח דלתות תעסוקה לאקדמאים אתיופים. אני מתנדבת בעמותה כבר מספר שנים ומאוהבת באתיופים להם אני עושה "מנטורינג".אני גם חברה בוועד המנהל של המכללה הטכנולוגית ברופין.

 

בשנת 2013 נסעתי עם גיורא בעלי לסין. הוא קיבל הצעה לנהל חברה עסקית בסין ואני נסעתי איתו. היה מעניין מאוד לחיות שנה בעולם אחר, בתרבות אחרת, בלי שפה. שוב חוויה ייחודית ומעניינת.  חוץ מכל הפעילות הציבורית וההתנדבותית, אני גם סבתא במשרה חלקית. פעם בשבוע אני אוהבת לארח לצהריים שישה מתוך שבעת נכדי ובמשך כל השבוע אני תורמת להסעות מפה לשם מתי שצריך. כיף לראות את נכדי צומחים ולומדים באותן כיתות בהן אני למדתי בילדותי. כשאני מסתכלת לאחור יש לי הרבה סיפוק מעולם העבודה שלי שילבתי בין אקדמיה, מנהל ציבורי, פוליטיקה ובסוף הדרך עולם ההייטק. יש לי סיפוק רב ממשפחתי ילדי, בני זוגם ונכדי. אני מאושרת שהורי היו ציונים ובחרו לעלות לישראל, למושב בית חרות וכך גדלתי על ערכים של התיישבות, אהבת המדינה ואהבת האדם.  

אני וגל,  המשפחה כולה    

 

תשע"ו