מאגר סיפורי מורשת

שמי רבקה כהן. נולדתי בשנת 1946 להוריי, יוסף וצביה גולדבערג. משפחתי מנתה ששה ילדים ואני השלישית מביניהם: חיה בלומה, יעקב קאפיל, אני – רבקה, יצחק, שרה וברכה.

אבי היה תלמיד בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש, למרות שהיה מחסידות אחרת, זאת מפני שרק הרבי הריי"ץ (רבי יוסף יצחק שניאורסאהן) המשיך להחזיק את ישיבתו בתקופה שהייתה סכנת נפשות לעשות זאת. בשנים שלאחר מכן אבי אף שימש כראש ישיבה ברוסיה במחתרת, דבר שהיה כרוך גם בסכנת נפשות. אמי היא בתה של ה"מומע שורה" הידועה. להוריי הייתה מסירות נפש רבה לקיום התורה והמצוות.

הוריי

השנים תרצ"ו – ת"ש היו שנים קשות ביותר, בהם נהרגו מיליונים ברחבי רוסיה ובמיוחד אנשי דת. בשנת ה'תרצ"ו החסידים העבירו את ניהול הישיבות מר' אברהם מאיור, שנהיה כבר חשוד בעיני השלטונות. הוחלט שהמצב אינו מאפשר שאנשים נשואים ינהלו את המערכה, כי הסיכויים להיתפס היו קרובים לוודאי, ונשותיהם יישארו עגונות. על כן, נבחרו חמישה בחורים אשר ישליכו את חייהם מנגד. אבי היה אחד מאותם בחורים שאמרו להם שהם מחויבים לקחת את העניינים לידיהם, במסירות נפש. הבחורים הבינו שמדובר בהפקרת החיים, אבל גם הבינו שאין ברירה, ועתידה של "תומכי תמימים", ובעצם יהדות רוסיה, נתונה בידיהם. כך פעלו אבי וחבריו במסירות נפש של ממש!

אבי ואמי ברחו מרוסיה בקבוצה של כשלוש מאות משפחות עם דרכונים מזויפים, בהסכמת הרבי הריי"ץ, משום שהמצב ברוסיה היה בלתי נסבל. אמי הייתה אז בחודש התשיעי להולדתי וכשהגענו לקראקוב שבפולין נולדתי.

בהיותי בגיל חודש עזבנו את פולין. נסענו דרך אוסטריה והגענו לצרפת כשהייתי בת שבעה חודשים. גרנו בעיר ברינואה בישיבת "תומכי תמימים" ששכנה בטירת נסיך. כל חוויות הישיבה היו משותפות גם לנו: תפילות השבת, החגים, ההקפות. בסוכות הייתה לנו סוכה משותפת יחד עם הישיבה. הוריי סיפרו לי שכאשר הייתי קטנה והבחורים הלכו ליטול ידיים, נהגתי לקחת מגבת קטנה על כתפי ולצעוד יחד עם כל בחורי הישיבה אשר צחקו למראה המתלווה הקטנה. יכולנו גם לשמוע את הפרברייגענים (התוועדויות) של המשפיע ר' ניסן נמנוב, כמו גם את קריאת המגילה. עד גיל עשרים שמעתי אותה רק ממנו ולאחר מכן היה לי קשה לשמוע ממשהו אחר.

בילדותי

ביום כיפור ובראש השנה נהגו להגיע אלינו ה"יהודים של יום כיפור". היו אלה יהודים ניצולי שואה שהתרחקו מדרך תורה ומצוות. אמי השתדלה לקרב אותם מאד, ולי היה תפקיד מוגדר: "המדפדפת". כך נהגו לקרוא לי משום שהייתי מראה ליהודיות את מקום התפילה, מה אומרים ומה לא…

אהבתי מאד לקרוא והשתדלתי לקרוא כמה שיותר ספרי קודש באידיש, כי עדיין לא ידעתי טוב עברית. קראתי את ספר הזיכרונות, "די אידישע היים" ושיחות לנוער. לאחר מכן יצאו ספרים אלה בעברית ובצרפתית. נהניתי לקרוא אותם שוב ושוב.

אמי הייתה עקרת בית מסורה. את כל המאכלים הכנו לבד: את הגבינות, הלחם, העוגיות…  את הבשר הבאנו מפריז משום שעוד לא היה בצרפת אוכל כשר. מקלחת לא הייתה בביתנו והלכנו לבית המרחץ להתקלח.

עד גיל שש הייתי בבית ללא מסגרת. אמי טיפלה בי במסירות רבה, הבית היה הגן שלי. כשהייתי בגיל שש הלכתי לבית הספר "בית רבקה" שבפריז, שהיה עם תנאי פנימייה. אני ואחותי הגדולה חיה בלומה נסענו אליו יחד, למרחק של כשעה וחצי נסיעה. פעם בחודש חזרנו לבית. היה לי טוב שאחותי נמצאת איתי יחד, זה עזר לי הרבה.

כל בית ספרי

בית רבקה היה בית ספר מצוין והרגשנו כולם כמו משפחה אחת גדולה! הדבר הכי חשוב בו היה לימודי הקודש וזה נספג אצלי עד עכשיו. עד גיל עשר לימודי הקודש היו באידיש. מידי שנה הייתה נערכת הצגה גדולה של בית הספר על מנת לקרב יהודים בפריז לתורה ומצוות. אני קיבלתי בדרך כלל תפקידים מרכזיים מאד. בית הספר התנהל בכיתה אחת, כשכל שכבת גיל ישבה במעגל ולמדה בשקט כדי לא להפריע לכיתות האחרות. לאחר זמן מה עבר בית הספר לעיירה ליד ברינואה וכך יכולנו אני ואחותי בלומה להגיע לבית לעיתים קרובות יותר.

בבית גדלנו על התקשרות לרבי מליובאוויטש. כשאחי היה ב"קבוצה" הוא שם ליד הרבי ספר תהילים. הרבי אמר מתוכו מספר פרקי תהילים, ואחי לקח אותו בחזרה ונתן אותו מתנה לאמי. כיום הספר נמצא אצלי. היינו מאד מאושרים וגאים שאנו חסידים! גם בבית וגם בבית הספר.

התחתנתי בגיל עשרים עם בעלי ר' שמואל יחזקאל כהן. נולדו לנו עשרה ילדים בלעה"ר. בתחילה גרנו בכפר חב"ד ולאחר זמן מה עברנו לנחל'ה (שכונת חב"ד בקרית מלאכי) בהוראת הרבי. כאן אנו מתגוררים עד היום.

ב"ה הייתה לי הזכות לנסוע לרבי מספר פעמים. פעם אחת לפני החתונה הייתי אצל הרבי והוא הורה לי לספר בצרפת מה שראיתי ומה ששמעתי בביקורי פה. בערב 'הושענא רבא' הרבי נתן לי 'לעקח' כמו כל הנשים ואמר שאפורר את העוגה ואעשה ממנה עוגת דבש גדולה לכל הבנות בבית רבקה.

ואסיים בסיפור חמוד על ילדתי: יום אחד נסעתי יחד עם כל המשפחה לירושלים עיר הקודש ולפתע קראה ביתי לאה: "אתם יודעים מדוע אסור לעמוד במקום של בית המקדש? משום שאם ירד בית המקדש לפתע מהשמיים הוא ייפול לנו על הראש!" היא פשוט האמינה שכל רגע בית המקדש יבנה ויוכל ליפול לנו על הראש. האמונה החזקה הזאת ממש דוגמה לאמונה אמיתית ושלמה בביאת המשיח בקרוב ממש!

הזוית האישית

סבתא רבקה: היה נחמד להיות בצוותא עם נכדתי.

הנכדה צביה: נהניתי מאד לשמוע על חייה של סבתי, והיה מאד נעים להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.