מאגר סיפורי מורשת

סבתי גדלה עם משפחה של חמש נפשות בבית קטן בפרברי העיר שסביבו פארק ענק. בקיץ המשפחה של סבתא ישבה בפארק ועשתה פיקניק, הארוחה בפיקניק כללה חלב ולחמנייה. סבתי מספרת "בחורף אהבנו לעשות סקי". ההורים של סבתי עבדו מאוד קשה ורוב המטלות בבית נפלו על סבתא מכיוון שהייתה הבכורה מתוך שלושה בנות.

הילדות של סבתי הייתה מאושרת, סבתי הייתה תלמידה טובה ספורטאית טובה ורקדנית טובה. אחרי תיכון סבתי התחתנה ונולדה לה בת שהיא דודתי שושי. סבתי למדה ספרות ועבדה במקצוע. היא מאוד האמינה במדינה שלה וכל מה שהיה בה, סבי לעומתה לא אהב את רוסיה לא האמין במשטר ורצה לגור רק בישראל.

בשנת 1975 סבי סבתי ודודתי עלו לארץ וכל המשפחה הקרובה נשארה ברוסיה. סבתי חשבה שזה מדבר אחד גדול ואולי כביש אחד. היא חשבה לקחת איתה קצת אוכל כי היא לא ידעה מה נימצא בישראל אבל סבי לא נתן לה. הם לא ידעו שום דבר על ישראל לא הייתה תקשורת חופשית, אסור היה  להם להתעניין במדינות קפיטליסטיות.

לאחר שעלו לארץ, קיבלו דירה בשכירות הנמצאת ברחובות. הם קיבלו מהסוכנות שלוש מיטות, דלי, סיר, מחבת, נייר טואלט ועוד כמה מצרכי יסוד בסיסיים. כעבור מספר שנים סיימו לשלם עבור הפריטים. כדי לתאר את התקופה הקשה בה חיו בצמצום רב, סבתא מספרת שכאשר רגליות של שולחן נשברו סבתי השתמשה בספרים ואבנים להחזיקו במקום הרגליות שנשברו.