מאגר סיפורי מורשת

אני פנינה גרינברג (במקור כהן). נולדתי בארץ ב1959 להוריי טוני (מסעודה) וברכאני (חני) כהן.

הוריי הגיעו ארצה בשנת 1951 מלוב (טריפולי) באוניה. העבירו אותם למעברה בהרצליה, שעליה נבנתה בהמשך שכונת שביב. הם חיו שם כמעט שלוש שנים. אחותי הבכורה נולדה במעברה ומשם עברו הוריי לשכונת נווה ישראל שבהרצליה. אבי החל לעבוד כרוכל סירים, מחבתות, תבלינים ואבטיחים על תלת אופן. כשהיה חוזר מעבודת לילה היה הולך לשוק וקונה אבטיחים. כשהייתה מגיעה משאית האבטיחים היינו עוזרים לו לפרוק את הסחורה ולסדרה בסככה. באבטיחים הקטנים, שמצאנו מתחת לקש, היינו משחקים. אבי גם היה מגדל תרנגולות, כבשים וסוסים והיה מזמין את השוחט לביתו כפי שהיה נהוג. אמי ניקתה את הבשר.

אבי היה משתמש בביצים של התרנגולות למכירה וגם למשפחתו. עם הזמן החל אבי לעבוד בלילות בבית חרושת "טרה" למוצרי חלב ברמת גן, ואמי עם השנים החלה לעבוד במשק בית ובשטיפת מדרגות כדי לעזור לאבי בפרנסתו. היינו 11 איש בבית. הוריי עבדו מאוד קשה כדי לפרנס תשעה ילדים. אבי אף היה רועה צאן. אני ואחותי היינו עוזרת לו כל אחת בתורה לרעות את הצאן בשדות.

חווינו  דלות, אבל היינו מאושרים והסתפקנו במועט. היינו מעבירים בגדים מאח גדול לאח קטן כמו כן נעליים. רק פעמיים בשנה הייתה להוריי אפשרות בחגים לקנות לנו בגדים. אמי הייתה אופה עוגות ועוגיות ואנו היינו עוזרים לה. אלה היו הממתקים. לכבוד שבת אמי הייתה מכינה מאכלים מיוחדים כגון קוסקוס, שעועית, חמין, מפרום, מרקים וסלטים ובאמצע השבוע היינו אוכלים מה שיש.

למדתי בבית הספר "בן צבי" בו היה חדר אוכל במיוחד למשפחות מרובות ילדים. אכלנו כל יום בחדר האוכל שבבית הספר. תמיד נתנו אוכל בשפע גם ילדים שלא היו מגיעים. החיים דרשו מאתנו משימות, שהיום אינן נדרשות מילדים. יצר ההישרדות היה חזק. אחוות המשפחה חיזקה את היכולת לתמוך זה בזה וכך חונכנו ופילסנו את דרכנו, למרות הקשיים.

הזוית האישית

סיפורה של פנינה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "בן צבי" בהרצליה, בסיוע המורה המובילה סיגל טיילור.