מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החיים בתנועה ובריקוד

בחדר המחשבים
בחדר מחשבים
קוראים לי יפה עזר. נולדתי לזוג הורים פיה וויקטור כחלון אשר עלו מלוב, בהיותם צעירים. הם נישאו בארץ ונולדה אחותי לילינה. כעבור שנה נולדתי. בהיותי בת שנה, הורי עבדו קשה לפרנסתם ולא יכלו לגדל אותנו. עברנו לגור אצל סבתא במעברה. המעברה הייתה ממוקמת בפרדס-כץ. מגיל שנה עד גיל שש חיינו אצל סבתא, שהייתה סבתא אוהבת ותומכת. במעט שהיה לה היא ידעה לפרנס ולאהוב אותנו.
כשגדלתי קצת גיליתי את אהבתי לעולם הריקוד. היו מחברים לי צינורות ועושים לי מזה חישוק. רוב שעות היום הייתי מסובבת את החישוק סביב המותן וזה עשה אותי מאושרת מאוד. הרגשתי המון רגשות שליוו אותי עם הריקוד.
גיליתי את הבורא, גיליתי את רגשות החמלה והשמחה, והרגשתי בריאה ומאושרת.

לפעמים, כשהתגעגעתי לאמא, הייתי שואלת את סבתא: מתי אמא תבוא? היא הייתה משתמשת בחוש הריח והייתה ממציאה שהיא מריחה שאמא שלי תבוא ביום שני או שלישי. זה היה סוג של טלפון שבו השתמשה.

הייתי ילדה מאוד יצירתית. סבתא שלה גידלה עיזה והעיזה המליטה שני גדיים. אחד אני אימצתי, וקראתי לו שמשון. את הגדי השני אימצה אחותי וקראה לו טרזן. היינו מוציאות אותם לטיול במרעה. יום אחד אחותי החליטה להאכיל את הגדי בקוסקוס, והגדי נחנק ומת. אלו הזיכרונות שזכורים לי מהמעברה.
בהיותינו בנות שש ושבע נמסרנו בחזרה להורים. עברנו לגור איתם והשמחה הייתה רבה.

את בית הספר היסודי למדתי בבני ברק, בבית ספר דתי. היו לי חוויות מיוחדות שם. באתי ממשפחה מסורתית ובית ספר היה מאוד דתי. הייתי צריכה להתמודד בבית עם החינוך הדתי שקיבלתי בבית הספר מול החינוך המסורתי בבית. לקראת גיל חמש עשרה רציתי ללמוד מחול ותאטרון אך הוריי סירבו. הם רצו שאני אלך בעקבות אחותי, שהייתה תלמידה מחוננת, אבל זה לא התאים לי. רציתי ללמוד מה שאני רוצה. החלטתי שאני עוזבת את הבית ועברתי לקיבוץ שמיר שנימצא בגליל העליון. הייתי בקבוצה שנקראת חברת נוער. הקיבוץ תמך, זיהו אצלי את הכישרון ושלחו אותי ללמוד בתל חי תאטרון ומחול. הייתי הכי מאושרת בעולם ועם האושר הפנימי שחוויתי באו גם הלימודים וההשקעה.

בגיל שבע עשרה עבדתי במכוורת של קיבוץ שמיר. יום אחד הגיעה סדרנית העבודה של הקיבוץ וביקשה ממני ללכת לעבוד בבית הילדים. לא הסכמתי, אך היא התעקשה. למחרת בבוקר, כשעזבתי את המכוורת, הגיעו מחבלים למכוורת ורצחו את כל הנשים שהיו בחדר שבו עבדתי. הייתה לי ממש השגחה פרטית וניצלתי.

בגיל שמונה עשרה התגייסתי לצבא. הייתי בגרעין נח"ל שנקרא נצרים. היה לי מאד טוב שם. היו לי הרבה חברים ולימדתי בגרעין את החיילים והחיילות לרקוד.

כשהשתחררתי מהצבא עזבתי גם את הקיבוץ. התחלתי לרקוד בחוג בבר אילן, שם הכרתי את בעלי יצחק. התחתנו ועברנו לגור במושב ליבנים אשר נמצא ליד הכינרת. הפכנו להיות חקלאים בעלי גידולי דקלים, פאפיות וגת. המעבר למושב לא היה פשוט. בהתחלה היו שם רק בתים, אדמה, שמיים והרים. לאט לאט המקום גדל והפך להיות יישוב קהילתי.
מורן נולדה ביהוד ויוסף ונעמה במושב. לימים גדלה מורן והפכה להיות רקדנית. היום היא מתעסקת בתנועה לגיל הרך היא נשואה באושר ואם לדור דוד. בני יוסף למד תקשורת אך מהר מאוד זנח את המקצוע והפך להיות מורה לתנועה לגיל הרך. נעמה הייתה מפקדת בצנחנים. כשעזבה את הצבא הלכה ללמוד תנועה לגיל הרך, כך ששלושת הילדים מתעסקים באותו תחום.
היום אנחנו גרים במושב ונהנים מהחיים.

 

מילון

מפרום
מאכל טריפולטאי מסורתי

ציטוטים

”להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות“

הקשר הרב דורי