מאגר סיפורי מורשת

אני חנה ילידת 1947 נולדתי בתל-אביב, כשנה לפני הכרזת העצמאות של המדינה.

 

נולדתי להורים מקסימים ומדהימים שכנראה הם מן הדור שהלך ונעלם. לי שני אחים גדולים ממני.  מיכאל וישראל. ספיר נולדה כאשר הייתי בת שלוש. גרנו ביד-אליהו ערב פרוץ מלחמת העצמאות. כמובן שלא זכור לי מאז מאומה, אך לפי הסיפורים של הוריי היינו חייבים לברוח מהבית מכיון שהערבים היו באזור סלמה והחלו לירות לכל עבר.

 

עברנו לגבעתיים שם גרה משפחתה של אימי. סבי אלעזר ארווץ ז"ל שהוא אביה של אימי היה מסוחרי הדגים הגדולים בארץ. הוא סחר בדגים עם דייגי עזה וכמובן דייגי יפו. הוא נחשב לאיש אמיד מאד.  משפחת אימי ותיקה מאד בארץ, אנחנו עשרה דורות בארץ. הם הגיעו מגירוש ספרד. הם גרו ביפו בנווה-צדק . שם למדה אימי "בבית ספר לבנות" כיום נקרא "סוזן דלאל". למרות שהייתי קטנה, זכור לי שבמוצאי חג הפסח היינו באים לסבא כל בני המשפחה ונהנים סביב שולחן  חג עמוס בכל טוב וקערת דבש באמצע השולחן לסמל של שנה טובה ומתוקה. בסוף הערב היו לוקחים ענף שיבולים וחובטים אחד על גבו של השני ואומרים: "סנתק חדרה" שהפירוש הוא "שתהיה לך שנה ירוקה ופוריה". סוחרי הדגים הערבים היו מביאים פיתות חמות שהם אפו עבורנו.

 

בשנות החמישים במאה שעברה  היה מחסור בסוגי מזון רבים. הייתה עלייה גדולה מארצות אירופה וגם מארצות ערב. רבים מהעולים שוכנו במעברות ולרבים כולל תושבי המדינה לא היה בידם לקנות מצרכי מזון ולכן חילקו לכל תושבי הארץ פנקס מזון שאיתו אפשר היה לקנות.

 

לאבי הייתה חנות ירקות הכי יפה בעיר תל אביב……

 

השכונה שלי

בהיותי בכתה ג' עברנו לתל-אביב ליד בית חולים "אסותא"(שנסגר לא מזמן) עם תינוק חדש אחי, אלעזר, שנולד. למדתי בבית ספר "דיזנגוף" בו למדנו רק בנות. בהפסקות שיחקנו "חמור-חדש", כמובן ששיחקנו "קלאס" וקפיצה בחבל. מיומנויות יותר דילגו בין שני חבלים ובינהן כמובן שאני….אהבנו גם לייבש פרחים בין שני דפי מחברת, אהבנו גם לאסוף "פרסים" שאלו הם כל מיני תמונות מוזהבות של פרחים, מלאכים, מלכות, מלכים, בובות,לבבות ושאר תמונות שבנות אוהבות. כמובן שאהבנו להחליף "פרסים" אחת עם השנייה והיו כאלו ששווים יותר וכאלה ששווים פחות.

 

בהפסקות בית הספר היינו משחקות "מחניים" שזה היה משחק פופולרי (שעדיין משחקים בו היום). עוד משחק אהוב היה ה-"הולה-הופ". שזה חישוק גדול שהיינו מסובבות אותו על המותניים במשך שעות עד אשר היה נופל. "חמש אבנים" היה משחק נפוץ מאד גם בין הבנים וגם בין הבנות. תחילה היינו אוספים חמש אבנים בחצר עבור המשחק ויותר מאוחר היה אפשר לקנות חמש אבנים ממתכת. הבנים אהבו להעיף "טיירה". בערבית – אווירון. היצירתיים יותר, ובניהם ישראל אחי, היו בונים "טבה" שזה גם עפיפון העשוי מקני סוף הנקראו "בוסים" ואותם קטפו לאורך שפת נחל הירקון. כאשר חזרו עם ה"בוסים" היה צורך למדוד את מידות ה"טבה" הרצויות. בדרך כלל ה"טבה" הייתה בצורת משושה. הדיוק היה חשוב לאיזון נכון כך שה"טבה" תוכל לעוף כמה שיותר גבוה. לאחר בניית ה"טבה" היו מדביקים בין הרווחים שנוצרו נייר צבעוני דק לקישוט וכמובן זנב ארוך ארוך ארוך. קושרים חוט מכוון נכון ויוצאים יחד כל החברים לשטח פתוח כדי להעיף את ה"טבה". אז עוד היו עדיין הרבה שטחים פתוחים אך לא פעם חזרו ללא ה"טבה" לאחר שנתפסה על איזה עמוד חשמל או על עץ גבוה או שצללה למי הירקון.

 

בשכונה אחר הצהריים היינו משחקים "פינות מדרכות" היה צריך לזרוק כדור אל שפת המדרכה הנגדית כך שהכדור יפגע בשפת המדרכה ויחזור למוסר. ככל שהשחקן יפגע יותר פעמים בפינות הוא המנצח. כמובן שאפשר היה לשחק במשחק זה מכיון שלא היו אז כמויות רבות של מכוניות. תנועת הנוער שלנו היתה "בני-עקיבא". היה לנו מאד נחמד בפעילויות שם אהבנו במיוחד את הטיולים. 

 

בילוי מוצאי השבת שלנו שלנו היה "להזדנגף", כלומר ללכת לכל אורכו של רחוב דיזנגוף עד לכיכר עצמה שהיתה ממש כיכר ולא כיום מוגבה. סובבנו את הכיכר מספר פעמים שם נפגשו חבורות חבורת. בחזרה היינו קונים פלאפל ב"גבעה" ברחוב ארלוזורוב, או פלאפל אצל "מלך הפלאפל" ברחוב פינסקר או נקניקיה בלחמניה אצל "ניו-יורק" שהיה בפינת ש"ד ק.ק.ל (היום ש"ד בן-גוריון) כמובן גם קניית גלידה אמריקאית בגביע  או אפילו קלח תירס חם ממוכר התירס שהיה לו דוד גדול מלא במים לבישול התירס. את קלח התירס היה מגיש בתוך עלי התירס עם מעט מלח והיינו מאושרים.

 

בקיץ היינו אוכלים פלחי אבטיחים עם הקליפה. את גרעיני האבטיח היינו אוספים וקולים במחבת. זה היה אחד הפיצוחים האהובים על כולם. גם סברס אהבנו בקיץ לאכול. היינו הולכים לפינת הרחוב שם ישבה על ארגז מוכרת הסברס. היא הייתה מקלפת את הקליפה (ללא כפפות). מי שקנה עשרה סברסים קיבל אחד "בקשיש" (מתנה). הבנים הגדולים והנועזים היו הולכים לשדות וקוטפים את הסברס בעצמם, אך תמיד חזרו עם ידיים מלאי קוצים.

 

הבילוי העיקרי היה קולנוע. בתל-אביב היו הרבה בתי קולנוע מפוזרים ברחבי העיר. ידענו איזה סרט יש בכל קולנוע. אהבנו מאד "מערבונים" אמריקאים עם השריף של העיירה שמנסה לפתור כל תיגרה  וכמובן היה רקע רומנטי בכל מערבון. היו בתי קולנוע שהיו מקרינים ללא הפסקה. בחופשות היינו הולכים לסרטים בהם היה מופיע שם ה"אליל" אלויס פרסלי ועד שלא ידענו כמעט את כל הסרט בעל פה לא היינו יוצאים. למדנו את כל הריקודים הסלונים במיוחד את ריקוד ה"רוק אנד רול" . 

 

לאחר סיום בית הספר העממי ולאחר שהצלחתי בבחינת "הסקר" שהייתה נהוגה אז נרשמתי לבי"ס "בית-צעירות מזרחי" .היה זה בית ספר מקצועי ושם למדתי במגמת הפקידות. שם למדתי בין היתר את הכתיבה במכונת כתיבה בשיטה עיוורת .היום אני משתמשת בשיטה זו כאשר אני מדפיסה ב"וורד" במחשב. 

 

לאחר לימודיי הספקתי לעבוד בבנק "דיסקונט" לתקופה קצרה, בעקבות המלצה של אחד המנהלים הבכירים אדון מלמד – שהיה מיודד עם אבי המליץ עליי, זאת אומרת "פרוטקציה" של אותם ימים. בצבא לא שירתתי כיון שהצהרתי שאני מבית דתי וכך קיבלתי פטור משירות צבאי. 

 

באה  תקופה חדשה בגיל שמונה עשרה וחצי בשנת 1966 נישאתי למיכאל כהן בן זוגי שיחיה וכך מחנה הררי הפכתי לחנה כהן. מיכאל היה שותף במאפיית פיתות גדולה ביפו שנקראה "בית-הפיתה". הייתה זו מאפיה שהוציאה בשעה 10,000 פיתות. מחלקים חילקו את הפיתות בכל רחבי גוש דן. בעיקר למסעדות ואחר גם לסופרים. עם הזמן סגרו את המאפייה. היום כמעט בכל סופר יש מאפיית ששם אופים בעצמם פיתות לחמים ושאר דברי מאפה.

 

התרחבות המשפחה לאחר שנה וחצי נולד בני הבכור רמי בביה"ח "דג'ני" שביפו. היה זה קצת לפני מלחמת ששת הימים בשנת 1967. הימים היו מתוחים , כמובן שבעלי מיכאל גויס למילואים ואני עם תינוק הייתי אצל הוריי מוקפת בחום ודאגה. את ביתי שרית ילדתי בשנת 1969 גם  בביה"ח "דג'ני". שניהם גדלו יפה והיו חברים טובים. שניהם למדו בביה"ס "תחכמוני" בבת-ים.

 

בשנת 1973 בעיצומה של מלחמת יום כיפור ילדתי באותו בית חולים את בני הקטן צחי. במלחמה הזו גם בעלי גויס ואחותי ספיר הייתה לצידי ועזרה לי. כאשר החלו הצירים לגבור קראתי לבן משפחה (טוביה) שייקח אותי מיד לביה"ח. בזמן המלחמה הייתה אפלה. הדבקנו על כל החלונות החיצוניים נייר חום כדי שהאור לא יראה. ביום הברית של צחי, כאשר חזרנו הביתה הכריזו על הפסקת האפלה כך נכנסנו לבית מואר בלי פחד. בעלי שוחרר במיוחד לברית והביא איתו משאית מלאה בחיילים כדי לחגוג איתנו.

 

בשנת 1981 עברנו להרצליה. רמי למד בביה"ס "ליידי דייויס" באפקה. שרית למדה בביה"ס "לב-טוב" והמשיכה ל"אורט" הרצליה. צחי למד בביה"ס בן-צבי כמו בתו ונכדתי בר. כיום יש לנו שבעה נכדים משלושת הילדים.  שני בנים: לירן-אחרי שירות צבאי  לידור- חייל בחיל האוויר –  שניהם מרמי וענת. שני בנים: רועי- קצין בחייל המודיעין הראל- חייל קרבי בגולני  שניהם משרית ובני שתי נכדות: שאחת מהן היא- בר והשנייה בת חמש- אגם וביניהן יש את- תומר בן השמונה. מצחי וקרן ההורים של בר.

 

תשע"ה