מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החיים ברוסייה, העלייה וההתיישבות בארץ

אני וסבתא שלי
סבתא שלי בשכונה
הנצחת הסיפור של איזבלה רוזן

קוראים לי איזבלה רוזן, כך אמי קראה לי על שמם של דודים איזייה וברטה שנהרגו בידי הנאצים. אמי חיברה את שני השמות ויצא איזבלה. נולדתי באוקרינה שבאותה תקופה הייתה ברית המועצות, בעיר זפרוז'ייה שנמצא על שפת נהר דנייפר. זוהי עיר של מיליון תושבים. גרנו בדירת 3 חדרים, שני הורים אני ואחי. גרנו שני האחים בחדר והיה צורך לשמור על סדר קפדני בחדר ולעשות שיעורים על אותו שולחן. בדירה היו שירותים, מקלחת ועוד… אבל לא היה מכונת כביסה, לכן נאלצנו לכבס בידיים.

השכונה הייתה די חדשה והיה בית ספר במרחק הליכה משם. בגלל שהיו המון ילדים היה צורך ללמוד בנפרד, חלק למדו בבוקר וחלק למדו אחר הצהריים, בכיתה היו 44 תלמידים ושבסיום בית הספר 10 מהם זכו במדליית הצטיינות, היה נהוג שהתלמידים המצטיינים יעזרו לתלמידים החלשים יותר בלימודים. שיחקנו גם בשכונה וגם בחצר בית הספר וחוגיו – היה בית ספר במרכז כמה שכונות, עקב זה יכלו להיכנס לבית ספר חופשי.

להוריי קראו יעקב ואידה, אבא שלי היה ספר ידוע שלמד שנתיים ספרות בעיר בירה, ואימא שלי הייתה אחות שעבדה בתינוקייה של בית חולים. אבי דרש ממני לעשות דברים באופן הטוב ביותר ואם לא הייתי עושה אותם על האופן הזה הייתי מקבלת עונשים, ואני פחדתי מהעונשים. אימא הייתה יותר זורמת ומשקיעה בנו יותר זמן.

היינו נוסעים ביום ראשון (כמו יום שבת) לנהר דנייפר בקיץ ופעם בשנה היו לוקחים אותנו לים שהיה רחוק מאוד לשבועיים. בגלל שבאותו זמן הדת היהודית לא הייתה מקובלת, לא היה בעיר בית כנסת, אבל הסבתות תמיד דאגו שיהיה מצות בפסח. בעיר כולם היו בערך באותו מצב כלכלי, בחנויות לא היה מגוון גדול של מוצרי אוכל או ביגוד. אכלנו בדרך כלל תפוחי אדמה, דייסות, נקניקיות ודברי חלב. ובשבת היה מבחר גדול הרבה יותר של מזון בבית בגלל שזה היה זמן שכל המשפחה היו סביב השולחן אוכל ביחד.

בזמן הפנוי היינו הולכים לתיאטרון, קונצרטים, והופעות בעולם הספורט (עולם גדול היכול להכיל 5,000 איש, ובו רואים מופעי ספורט). ההורים ניסו להתלבש בבגדים הכי מודרניים, שבאותו הזמו עלו הרבה מאוד כסף. אימא ידעה לתפור כך שתפרה לנו במקרי הצורך. פעם בשנה היה מגיעה לעיר תיאטרון היידיש שם כל היהודים נפגשו, דיברו ובילו בזמן ההופעה. לאחר כמה שנים הגיעה תקופת הלימודים ובית הספר…

רוב חבריי היו מהשכונה שגם למדו איתי בבית הספר. המשחקים העיקריים ששיחקנו בהם היו: מחבואים, קפיצה בחבל, וקלאס, והיה עוד משחק ושמו קרב ים (ברוסית), שבו היינו צריכים לנחש את המיקום של הספינות של היריב שלנו על פי מספרים ואותיות. בשעות הפנאי היינו משחקים בשכונה ובימי ראשון (חופש) היינו הולכים למרכז לילד שבו יש המון חוגים והוא היה פתוח רק בימי ראשון. לכל בתי הספר לא היה שם, היו יודעים איזה בית ספר זה על פי מספרים שהיו סימן ההיכר של אותו בית הספר (שלנו היה 11).

בבית הספר היינו לומדים מקצועות שהיו שונים מהמקצועות שמלמדים פה כמו: פיזיקה, ביולוגיה וכימיה. היו יחסים טובים בנינו לבין המורים אבל העדפנו לשמור על מרחק בנינו התלמידים והמורים. המשמעת הייתה חזקה, ובמידה שמישהו היה עובר על אחד החוקים הוא היה יוצא מהכיתה ולומד את החומר לבד, המורה גם כתבה להורים שלו מכתב ביומן התלמיד, כך הילד הבין את הסיבות למה לא להתנהג באותה צורה שהוא התנהג. אז גם הייתה חשיבות רבה ללימודים ולכן הייתה הבנה בין המורה לתלמיד. התלבושת האחידה לבנות הייתה שמלות חומות עם צווארון לבן ועל זה סינר שחור ובחגים לבן והבנים לבשו מכנס שחור וחולצה בצבע תכלת וביום חג בצבע לבן.

עד כיתה ז' היו טיולים של כמה שעות ואחרי כיתה ז' זה היה לכמה ימים. וגם היו עושים אז מסיבות, בבית הספר היה אולם למסיבות ואת המסיבות היינו עושים רק שם. המורה הכי זכורה עליי מאותה תקופה היא המורה לספרות בגלל האישיות שלה וגם היא הייתה מבין היחידים שהצליחה להשפיע על ההורים שלי למשל: היא השפיעה על ההורים שלי לתת לי אישור לצאת לטיול מרוחק מהבית למשך 10 ימים. בבית הספר אהבתי את כל המקצועות חוץ מספורט.

בתקופתי לא היה נהוג להאמין בה' ובתורה ולכן לא חגגתי בת מצווה. ההורים שלי לא עשו לי משהו מיוחד לכבוד גיל 12, הם חגגו לי את זה כמו כל יום הולדת רגיל. הייתי ילדה יהודייה אחת מבין 300 תלמידים, בגלל המחסור ביהודים באותו מקום הדת היהודית לא הייתה מקובלת באזור. בבית הספר היה חדר אוכל גדול שבו אכלנו ארוחת בוקר וצהריים, שבו הגישו לנו את האוכל עד לשולחן. במטבח היה תורן שהשתנה בכל פעם שהיה מחלק אוכל לכולם ולאחר שסיימו לאכול היה אוסף את הכלים. המאכל האהוב עליי ביותר היה חביתה עם נקניקיות בתוכה וסלט. אני גם אהבתי מאוד תפוזים אך אכלתי אותם פעם בשנה בגלל שלא היה אפשרות לקנות, ושהיו מביאים תפוזים המחיר היה עולה יקר יותר פי 20 מהתפוזים שבארץ. את הממתקים היו מוכרים במשקל או בקופסאות.

אני לקחתי חלק בתנועת נוער שקראו לה "פיאנייר" שעזרו לאנשים מהאוכלוסיות החלשות, היינו עוזרים לילדים ומבוגרים. לילדים היינו עוזרים בשיעורי הבית, ולמבוגרים היינו עורכים קניות, שולחים מהם מכתבים ועוד…הנושאים החשובים ביותר שהיו אז הם לעזור לאנשים מבוגרים, או לילדים שמתקשים בדברים. זה מה שעשינו בזמן הפנוי וזה היה הדבר שהיה בראש הדאגות שלנו באותה תקופה.

לאחר כמה שנים הגעתי לגיל העשרים…שהייתי בגיל העשרים האזינו ל"ביטלס", וגם הקשיבו ללהקה רוסית ושמה בתרגום הוא "הלהקה השמחה". רקדו ריקוד שדומה לריקוד ה"טוויסט" וגם רקדו ריקודים סלוניים.סגנון הריקוד המפורסם ביותר באותה תקופה היה או ריקודים סלוניים או וולס. הזמרים המפורסמים ביותר באותה תקופה היו: אנטוניו, מקרביץ', דולינה ועוד…אהבתי במיוחד שיר של אנה פוגצ'ובה, השיר שהכי אהבתי היה "שעון ישן". נהגנו לרקוד עם קבוצות של חברים שלנו, בתוך הבתים או בתוך מסעדות, בתוך המסעדות ניגנו להקות ששרו את השירים המפורסמים ביותר באותה תקופה.

בשנות העשרים לחיי נולדה ריטה, לא קראו לה ריטה קראו לה מרגריטה אבל כעבור השנים היא לא אהבה את השם הזה ולכן קיצרה אותו לריטה. בדרך כלל אמצעי הבידור היו מפגשים חברתיים. אמצעי התקשורת שהיו הם טלפון מחוגים אחד לבערך 10 משפחות, וטלוויזיה שחור-לבן שהיה לכל אחד שיכל לקנות. בזמן הפנוי נהגנו ללכת עם חברים לסרט, לקונצרט או לתיאטרון. ושהיה ימי הולדת עשינו מסיבת הפתעה אחד לשני וכותבים שירים אחד לשני. עשינו ארוחות בין חברים.

נחזור לרגע שלפני שנולדה ריטה…"הכרתי את בעלי לשעבר במסיבה של חברה שלי, הוא היה מבין המוזמנים של חבר של המארחת וכך הכרנו. אחר כך התחלנו להיפגש ביחד. בדרך כלל בבית אני הייתי יותר מקפידה על לימודים והאבא היה יותר רך, הוא היה מעדיף לקחת אותה לטיולים ועוד…, בקיצור הוא היה האבא המפנק. הגברים והנשים היו נפגשים בדרך כלל במסיבות, קונצרטים ותיאטראות. אז בין בני זוג היו מקובלים רק נשיקות וחיבוקים, ואחרי החתונה האינטימיות היה יותר קרובה. היה אז גם משמעת וגם קרבה והדיבורים היו הרבה פחות פתוחים מהיום, הילדה יכלה לדבר על הכל, אבל לא נתנו לה להתערב בהחלטות שלנו. ההורים היו מעורבים בחיי ילדיהם, הם ידעו עם מי הם הולכים ועם מי, היו הולכים לישיבות בבית ספר, או מארגנים מסיבות.

כמשפחה היינו נוהגים לצאת לטיולים, פארקים, קרקסים ועוד…באותה תקופה לא היה נהוג לשדך בין בני זוג. נולדה לנו בת אחת ושלושה נכדים. לאחר כמה זמן התגרשתי מבעלי למרות שהיה אדם טוב, הוא היה קנאי מאוד ולבסוף לא יכולתי לסבול את זה…

הגענו לתקופת העלייה ארצה…אני, הוריי, אחי ובתי עלינו לארץ ב-1 באפריל 1990, עליתי לארץ כי רציתי להיות חלק מהעם היהודי. עלינו לארץ דרך שני מטוסים אחד רוסי ואחד ישראלי, המטוס הרוסי הנחית אותנו בבודפשט, הונגריה, ומשם ומשם חיילים ישראלים הובילו אותנו למטוס ישראלי שהעלה אותנו לארץ. בלילה הראשון היינו בחיפה, ולאחר מכן המתווך מצא לנו דירה ברחוב העלייה שבנהרייה.

ריטה אהבה כל כך בננות, אך ברוסיה לא היו כאלה, סיפרתי זאת למתווך ויום למחרת הוא הגיע עם אשכול בננות שלם. למדנו את השפה באולפנים נפרדים אחד למבוגרים ואחד לילדים, של הילדים היה בבית ספר ושל המבוגרים היה בספרייה ישנה. כשהגענו לישראל הרגשתי שאני ירדתי במעמד, ברמת החיים ובעוד דברים…הרגשתי כך משום שברוסיה הייתי עם בית ועם תואר ובישראל לא היה לי כלום מזה בהתחלה, אז הרגשתי פחות טוב משהרגשתי ברוסיה, אך בכל זאת שמחתי להיות בארץ ישראל. לאחר מכן מצאתי עבודה בבית אבות, ובו שילמו לי 5 ₪ לשעה, לא יכולתי לעשות עם זה הרבה אבל שמחתי לעזור למבוגרים. אנחנו התגוררנו בתוך בית מושכר באותה תקופה.

במבט לאחור אני רואה שעברנו המון קשיים ומכשולים, אבל לבסוף הסתדרנו בגלל שהוצאתי תואר ולכן יכולתי לעבוד בכמה עבודות. אחרי כמה זמן שעבדתי בבית אבות, היינו על סף פריצת מלחמת המפרץ והייתי לחוצה, אז המנהל אמר לצוות שאני הייתי לחוצה והם אמרו שישמשו לי לדוגמא, כשהמלחמה הגיע המנהל הגיע לבית אבות כדי לעזור לי , אך שאר הצוות שאמר שישמש לי כדוגמא לא הגיע בכלל, כי הם פחדו, לכן לא היה לי מי שיטפל בזקנים לכן נשארנו שם, אני המנהל וריטה שבאה לעזור, כמה ימים רצופים נמצאים בבית אבל ללא שינה ומטפלים בהם, ללא עזרה…לא נולדתי עוד בקום המדינה.

 איזבלה רוזן בילדותה 

תמונה 1

כך נגמר סיפורי על רוסיה, ועל ההתאקלמות ועלייה שלי בארץ ישראל… בפרק הבא…..

תשע"ו

מילון

ואינה
ואינה זה מלחמה ברוסית

ציטוטים

”"במבט לאחור אני רואה שעברנו המון קשיים ומכשולים, אבל לבסוף הסתדרנו בגלל שהוצאתי תואר,שעזר"“

הקשר הרב דורי