מאגר סיפורי מורשת

ילדותי 

נולדתי וגדלתי (בקיבוץ הדתי עין הנצי"ב שבעמק בית שאן הנקרא היום עמק המעיינות. השם עין הנצי"ב מקורו מכך שהקיבוץ מוקף במעיינות כולל מעיין אחד גדול (אום-עמוד בערבית), שנמצא ממש בתוך הקיבוץ. בתקופת ילדותי שימש המעיין כבריכת השחייה של הקיבוץ. השם הנצי"ב אלו ראשי התיבות של הרב נפתלי -צבי -יהודה – ברלין שהיה ממנהיגי הפועל המזרחי שזאת התנועה שהוריי עדה ויוסף ויתר החברים שייסדו את קבוץ עין הנצי"ב השתייכו אליה. גדלתי במשפחה קיבוצית מיוחדת לזמנים של אז, חמישה אחים כולם בנים.

הלבוש בקיבוץ

הלבוש בקיבוץ בתקופת ילדותי, גם של המבוגרים וגם של הילדים היה מאד צנוע. פעמיים בשנה היינו מקבלים בגדים. פעם בסביבות ראש השנה לקראת החורף ופעם לפני פסח לקראת הקיץ. ביום אחד הינו הולכים כל ילדי הגן למחסן הבגדים למדוד בגדים שכמובן לא היו בגדים חדשים אלא בגדים של ילדים גדולים אחרים מהקיבוץ. הביגוד החדש שקבלנו כמתנה לחג כלל ממחטת אף חדשה, זוג תחתונים וגופיות חדשים וכיפה מבד. בראש השנה  הינו מודדים מגפיים מגומי שחורות וגבוהות שאיתם הלכנו בחורף, כיון שלא היו מדרכות ובחורף כל השבילים בקבוץ היו מלאים בבוץ. בכניסה לכל בניין ובית בקבוץ היה מתקן שנקרא "חולץ מגפיים" שבעזרתו חלצו את המגפיים, כדי שלא יכנסו לבית עם מגפיים מלאות בבוץ.

הכיפות החדשות שקיבלנו כל שנה היו עשיות מבד. כיפה כחולה ליום חול וכיפה לבנה לשבת כמו שרואים בתמונה. הרבה ילדים ואני ביניהם, אהבנו ללעוס את הכיפות ורוב הזמן הן היו בתוך הפה שלי במקום על הראש.

בילדותי

בית הילדים

החיים שלנו בקיבוץ התרחשו בבית ילדים. בית הילדים היה מקום שבו  בילינו במשותף כל הילדים בני אותו גיל בקיבוץ. רוב שעות היממה היינו בבית הילדים, למעט 3 וחצי שעות בהן הלכנו לבית של ההורים שלנו ובילינו איתם. האחראית עלינו בבית הילדים, הייתה המטפלת. לי הייתה מטפלת אחת לכל אורך תקופת הילדות, מגיל 3 בפעוטון ועד כתה י"ב וקראו לה רבקה.

סיפור שאני זוכר וגם כל הכתה שלי והמטפלת זוכרים טוב:

יום אחד יצאנו לטיול לשדות הקיבוץ, רחוק כשניים עד שלושה ק"מ מבתי הקיבוץ, לתל רחוב (תל זרעין בערבית). בדרך היינו צריכים לעבור תעלה עמוקה, מצאנו קרש והנחנו אותו בתור גשר על התעלה. רבקה המטפלת הייתה שמנה כיוון שהייתה בהריון מתקדם ואיך שהיא עברה על הקרש הוא נשבר והיא התגלשה לתוך התעלה וכל השמלה שלה נקרעה. נשכבתי על שפת התעלה, כמה ילדים החזיקו אותי ברגליים והושטתי לרבקה המטפלת את ידיי ומשכתי אותה מחוץ לתעלה. רבקה התביישה לחזור לקיבוץ עם בגדים קרועים, אז רצתי לבית שלה, הבאתי לה בגדים חדשים וחזרתי בריצה לתל זרעין.

השתקה והקמה

כשהיינו חוזרים בערב לבית הילדים היה דבר שנקרא "השתקה". כל שבוע הורים של ילד אחר היו אחראים להישאר בבית הילדים ולדאוג שהילדים ישכבו במיטות ויירדמו. כל הורה היה מספר סיפור וכל הילדים כבר הכירו בעל פה את הסיפורים לפי ההורים. בצהריים היינו חייבים לישון לפחות שעתיים. הזמן שבו קמנו מהמיטות בערך בשעה 15:00 ועד שהלכנו לבית ההורים נקרא "הקמה". בזמן הזה תמיד עבדו עם הילדים מטפלת אחת קבועה ואיתה מטפלות זמניות. היינו חייבים בשעה הזו לשתות לפחות כוס חלב אחת. עד שלא גמרנו לשתות את כוס החלב לא יכולנו ללכת לבית ההורים. מאז אני ממש שונא לשתות חלב בכוס.

בית הספר

על אף שהינו ילדים בקיבוץ דתי, החיים שלנו, לפחות עד כתה ו', היו משותפים לבנים ולבנות. בגן הילדים היו לכולנו מכנסיים קצרים עם גומי גם בשרוול המכנסיים ולמכנסיים כאלו כולם קראו "מכנסי בנות". כשהילדים היו עוברים מהגן לכיתה א', הבנים היו מקבלי מכנסיים קצרים רגילים בלי גומי בקצה שרוול המכנס. כשהכיתה שלי הייתה צריכה לעבור לכיתה א' לא היה בית ילדים פנוי והשאירו אותנו לגור בגן הילדים ולא החליפו לנו את המכנסיים מ"מכנסי בנות" ל"מכנסי בנים". אני זוכר שהגענו לכתה א' ביום הראשון ללימודים עם "מכנסי בנות" וכל הילדים מהקיבוצים האחרים צחקו עלינו ונעלבנו מאד.

עם חברי כתתי

המורה לכימיה שלי היה איש מפורסם בשם המל. הוא היה יהודי-צרפתי שבמלחמת העולם השנייה היה מפקד המחתרת הצרפתית שלחמה בנאצים בצרפת. הוא היה מומחה לכימיה ופיסיקה, אבל היה מורה די משעמם. היתה לו שיטה שמי שמפריע לו בשיעור, היה נשלח לטפס על הארון בכתה ולשבת בשקט כל השיעור על הארון. הרבה זמן משעורי הכימיה ביליתי על הארון.

הלימודים בבית הספר היו מאוד מיוחדים. זכור לי שהמחנכים היו אומרים כל הזמן את המשפט: "קודם תלמדו להיות בני אדם ואחרי זה תלמדו לבחינות בגרות". כתוצאה מזה למדנו בעיקר להיות בני אדם ולא למדנו יותר מדי לבחינות.

צבא

עם סיום התיכון, התגייסתי לצבא, לקורס טייס (תמונה) יחד עם מרבית בני כיתתי. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לעולם שמחוץ לקבוץ הדתי בו גדלתי.

מלחמת יום כיפור תפסה אותי במהלך קורס קצינים, המלחמה הייתה קשה וארוכה. 8 שבועות לא הייתי בבית ולאחר תקופה זו עברתי לשרות ארוך כולל שרות בצבא קבע בחטיבת הטנקים 188 ברמת הגולן. בתקופה זו התרחקתי מאוד מעין הנצי"ב, מהמשפחה, מבני כתתי בקבוץ ובכלל מהחברים מתקופת בית הספר. החבר'ה בצבא נהפכו למשפחתי החדשה.

עם הזמן הפסקתי להתנהג כדתי, הכיפה ירדה מהראש וההתנהגות השתנתה לחלוטין. בקבוץ שמו לב למצב החדש ושלחו משלחת לדבר עם מפקד החטיבה שהיה באותה תקופה האלוף במיל' עמרם מצנע, לבדוק מה אפשר לעשות כדי שיורם ימשיך להיות דתי. באותה תקופה הכרתי בנופש חיילים בעכו את סבתא של רומי – סמדר (מורגנרוט), בת קבוץ געתון (קבוץ השומר הצעיר) וכבר די היה ברור למשפחה שלי שאני הולך לחיים של אדם לא דתי. עם שחרורי מצבא הקבע המשכתי בשירות מילואים מאד תובעני. היו שנים שבהם שירתתי במילואים מעל 100 יום בשנה. פרשתי מהצבא בגיל 50 בדרגת סגן אלוף בתפקיד סמח"ט בחטיבת טנקים.

שרות צבאי

חתונה

חיים בקבוץ – לפני החתונה שלי עם סמדר, הציעו לנו בקבוץ עין הנצי"ב לבלות שבת בבית משפחת הרב חיים דרוקמן על מנת שאולי נשתכנע בכל זאת לחיות באורח חיים דתי. לא היה לי נעים עם ההורים שלי אז הסכמנו ובילינו שבת שלמה בישיבת "אור עציון" בבית של הרב דרוקמן. כמובן שאחרי שהתחתנו (תמונה של החתונה) קבענו את מגורינו בקבוץ געתון וכל נושא הדת נשאר כהיסטוריה.

מאז ועד היום אני חבר בקבוץ געתון. נולדו לי בקבוץ 2 בנות ובן (יערה, עדי ועידו) ולהם נולדו (בינתיים) 6 נכדים (רומי, דניאל, יותם, אלה, יהל וארז).

בחמש השנים האחרונות אני משמש כראש המועצה האזורית מטה אשר. תפקיד מאד תובעני ברמה האישית – משפחתית, אך מאפשר עשייה ונתינה אינסופית במרחב הציבורי דאגה לאיכות חייהם של תושבי המועצה.

חתונתנו

הזוית האישית

יורם ישראלי: נעניתי ברצון לבקשתה של נכדתי רומי נאומן, להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי". פיניתי את לוח הזמנים שלי לטובת המפגשים עם רומי והתלמידים במסגרת התכנית והחוויה וההנאה מהתכנית, מבחינתי הן מושלמות.

היה לי פשוט כיף והנאה בתכנית נהדרת הזה, עם נכדתי רומי וחברתה שירה. בזכות האירוע הזה של מפגשים לצורך יצירת "קשר רב דורי" זכיתי לזמן איכות עם נכדתי שלצערי במסגרת עיסוקיי ופעילותי הוא די נדיר בכמות ואיכות כזו!!

רומי: נהנתי מאוד לשמוע את הסיפור של סבא, במיוחד את סיפורי הילדות בקיבוץ. אני מרגישה שהמפגשים האלה קרבו בינינו ואני מכירה את סבא שלי קצת יותר טוב ממה שהכרתי לפני התכנית. נהניתי מהעבודה בקבוצה עם שירה. נהניתי מאוד גם ממפגש משחקי הילדות.

שירה: תהליך העבודה היה מוצלח. יורם הוא אמנם לא סבא שלי, אבל הקשבתי לסיפוריו בעניין. הייתה בינינו אווירה טובה. כמה פעמים אפילו נפגשנו בשבתות על מנת להמשיך את תיעוד הסיפור גם בבית של יורם.