מאגר סיפורי מורשת

סבא בקיבוץ נחל עוז

סבא, יוסף, הגיע לקיבוץ נחל עוז, בשנת 1957, במסגרת גרעין נח"ל (חבורת צעירים מתנועת נוער שמגיעה לקיבוץ אחרי שירות צבאי משותף והכשרה חקלאית בקיבוץ ותיק).

באותה תקופה, הקיבוץ היה בן ארבע שנים ותנאי החיים היו קשים: השכנות עם העיר עזה יצרה מתח בטחוני. היו חדירות מחבלים אשר הניחו מוקשים שגרמו לרצח חברים. היו גם כאלו לצורך גניבות של ציוד השקיה וכלים חקלאיים. לכן, נדרשנו החברים לשמור בלילה על השדות. בנוסף עבדנו שעות רבות, במיוחד בעונות של אסיף תפוחי אדמה, גזר וכד'.

למרות זאת היו חיי החברה עשירים: תרבות, טיולים, נסיעות משותפות להצגות בעיר. בנחל עוז היו חיי שיתוף מלאים, הקיבוץ סיפק לחברים את כל הצרכים: מזון, שרותי בריאות, דיור, ריהוט, בגדים וכד". לכן התקציב שעמד לרשות החברים היה מאוד מצומצם ושימש לצרכים פרטיים מועטים.

סבא עסק בגידולי שדה ובמיוחד בכותנה. הקיבוץ שלח אותו לשני סיורי לימודים בארצות הברית כדי לשפר את הרמה המקצועית של הכותנה. בזכות זה הגיע הקיבוץ להישגים מרשימים שהביאו שני פרסים מטעם נשיאי המדינה.

סבא למד חקלאות וכלכלה באוניברסיטה העברית. לפי כך שימש בתפקידים ניהוליים בקיבוץ ובתנועה הקיבוצית: בגיל 27 נבחר סבא לתפקיד מרכז המשק של הקיבוץ. במסגרת זאת היה אחראי לתכנון ענפי החקלאות, לאספקת מים להשקיית השדות, רכישת ציוד חקלאי ולהחדרת ענפים חדשים. המשק החקלאי דרש ידיים עובדות שנעשו אך ורק על ידי חברי הקיבוץ, על פי התפיסה שהעסקת עובדים שכירים מביאה לניצול העובד.

מלחמת ששת הימים

(סבתא מצטרפת לנחל עוז)

סבתא הייתה חברת קיבוץ גבעת חיים וגויסה לעזרת הקיבוץ הצעיר כאחות המרפאה, וכך הכירה את סבא. הקשר התפתח לקראת סוף שנת השירות שלה בנחל עוז והחזרה לגבעת חיים. כך נמשך הקשר למשך שנה וחצי בערך, עד שהחליטו להתחתן. באותם ימים, נערכו מספר חתונות במשותף כדי לחסוך בהוצאות. לתאריך 15.6.1967 נקבעו חמש חתונות, שסבא וסבתא ביניהם. חודש לפני כן, התחילה מתיחות בין ישראל למצרים. קיבוץ נחל עוז הופגז בסוף מאי ובארץ שררה ציפייה למלחמה בלתי נמנעת עם מצרים. חלק מן החתנים המיועדים היו מגויסים ועל כן, נוצר ספק לגבי קיום החתונות במועד. בחמישה ביוני, עשרה ימים לפני מועד החתונות, פרצה מלחמת ששת הימים והספק גבר. נחל עוז הופגזה ללא הרף היו פגיעות ברכוש, בבעלי חיים אך למזלנו איש לא נפגע. המלחמה הסתיימה ארבעה ימים לפני מועד החתונה ולכן החתונות התקיימו בהשתתפות קהל מצומצם וללא מסיבה. למרבית הצער, הקיבוץ היה באבל כי אחד מהחברים נפל בקרב על ירושלים. למזלנו, סיומה המהיר של המלחמה אפשר את קיום החופות במועד. באותה עת סבא שימש בתפקיד מרכז המשק ונדרש לטפל בשיקום נזקי המלחמה בנוסף לעבודה הרגילה, לכן "ירח הדבש" הצטמצם לשלושה ימים.

בעקבות המלחמה

הקיבוץ החליט לצאת לטיול לסיני עד שרם אל שיך בקצה הדרומי של חצי האי. הביקור בסיני השאיר רושם קשה מכיוון שתוצאות הקרבות עדיין נראו בשטח: עיירות הרוסות, וציוד הלחימה ההרוס של הצבא המצרי, תותחים, כלי רכב, כולם שרופים והעידו על עוצמת הקרבות. למזלנו גופות ההרוגים כבר פונו ורק כמויות נוראיות של זבובים חגגו על שיירים.

סבא בקיא בשפה הערבית ולכן התבקש להתגייס לכוחות הביטחון שנדרשו לטפל בשטחים הענקיים שנכבשו ובאוכלוסיות המקומיות. סבא בתפקיד מרכז המשק ותקופה קצרה אחרי נישואים נאלץ לסרב להצעות.

במהלך המלחמה נכבשה רצועת עזה והצבא הישראלי שלט במקום העיר עזה המרוחקת שני קילומטר מהקיבוץ, נפתחה לביקורי ישראלים וביניהם רבים מחברי הקיבוץ. הייתה הרגשה של ביטחון אחרי שנים רבות של התנכלויות מצד השכנים. חברים נסעו לקניות בעיר וקיוו שהקיבוץ הגיע למנוחה ולנחלה.

הרגיעה נמשכה כשנה עד שהתחילה התארגנות חבלנית לחדירות ליליות והנחת מוקשים בשדות. תנועה של טרקטורים וכלי רכב נעשתה מסוכנת מאוד. הצבא ניסה ככל שיכל לאתר את המוקשים אך ללא הצלחה. ערב אחד פרצה שריפה  בשטח חיטה. מזג האוויר היה חם ויבש והייתה סכנה שהשרפה תתפשט ותביא לנזקים גדולים. צוות של חברים יצא לכבות את השרפה עם שני כלי רכב. בשובו לקיבוץ עלה אחד מכלי הרכב על מוקש שגרם לשני הרוגים וחמישה פצועים. לאחד ההורגים, חבר קרוב של סבא, הייתה אישה ושני ילדים קטנים.

סבא וסבתא הופכים להורים

בשנת 1968, שנה אחרי המלחמה נולדה הבת הבכורה כינרת בבית חולים ברזילי באשקלון, וכך גם שאר הילדים. שלושה חודשים אחרי הולדתה, סבא נסע לשלושה חודשים להשתלם בגידול כותנה בארצות הברית. הדבר היה קשה למשפחה הצעירה כיוון שהתקשורת הייתה רק במכתבים. בשנת 1970 נולדה תמר, אמי. שתי הבנות היו שונות במראה שלהן אבל כל אחת יותר יפה מהשנייה. באותה תקופה הייתה עדיין לינה משותפת כך שהמפגש עם הבנות היה מצומצם. החוויה המיוחדת הייתה בתורנות של הורי הקבוצה להשכיב חמישה ילדים. הייתה תחרות בין ההורים מי יספר את הסיפורים המעניינים ביותר.

בשנת 1972, נולד ירדן, לשמחתה של סבתא רבתא, שעל פי המסורת העיראקית, השתוקקה לנכדים אחרי שתי הנכדות. ב- 1975 נולד אריאל וב- 1978 אמיר, האח החמישי והאחרון. במחצית שנות השבעים בוטלה הלינה המשותפת והילדים עברו ללון בצפיפות בבית ההורים המצומצם ולכן, הם לנו על מיטות קומתיים. בגיל הנעורים עברו הילדים למגורים משלהם וכך התפנה יותר מקום בדירה.

עבודתה של סבתא

סבתא שימשה כאחות במרפאת הקיבוץ במשך שנים רבות. בשלב מסוים השלימה לימודים לתואר סיעוד אקדמאי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. אחרי שנים העדיפה להחליף את מקום עבודתה ועברה לעבוד בחדר מיון ילדים בבית החולים סורוקה במשך שמונה שנים, כאשר פעם בשבוע עבדה משמרת לילה. מונית של בית החולים אספה אותה בשעה תשע בערב והיא שבה למחרת בסביבות שמונה וחצי ולמרות זאת לא התלוננה על עייפות. בהמשך הצטרפה סבתא לצוות המרפאה בקיבוץ השכן בארי.

העבודה של סבא

בשנת 1970, התחיל סבא ללמוד כלכלה חקלאית בשלוחה של האוניברסיטה העברית ברחובות. סבא התגורר בדירה במרכז העיר עם כמה סטודנטים חברי קיבוצים. הוא הגיע לקיבוץ פעמיים בשבוע ואפילו פחות מזה בתקופת הבחינות, הוא סיים את התואר הראשון בכלכלה בהצטיינות תוך שנתיים. התוכנית הייתה להשלים לימודים לתואר שני אך מלחמת יום כיפור פרצה בערב הבחינה האחרונה וסבא הפסיק את הלימודים ונבחר לגזבר הקיבוץ. התואר השני לא יצא לפועל.

בשנת 1976, סבא יצא לעבודה כלכלית בתנועה הקיבוצית בתל אביב וסיים אותה בשנת 1980 וחזר לעבוד בקיבוץ. ב- 1983 הוא התמנה לנהל את ענף הכותנה בישראל בתקופה שהיקפו היה גדול מאוד. העבודה דרשה נסיעות רבות לחו"ל למכירות הכותנה בעולם.

הילדים גדלים

הילדים גדלו ולמדו בבית הספר האזורי "שער הנגב" וכך הכירו חברים מקיבוצים אחרים באזור שאיתם שמרו על קשר לאורך שנים רבות. בחברת הנעורים בקיבוץ התקיימו טיולים, החזיקו משק ילדים שבו גידלו בע"ח, ירקות ועוד… הם היו אחראים לכל העבודות שדרשו השכמה לחליבה לפני בית הספר. המשפחה ערכה טיולים בארץ, ביקור אצל הורי הסבא והסבתא בתל אביב ובקיבוץ גבעת חיים.

כל אחד בתורו התגייס לשנת שירות או היישר לצבא. אמי הדריכה נוער בשכונות מצוקה בעיר בת ים שם הכירה את אבי ולאחר מכן התגייסה לחיל החינוך בו סיימה את הקורס בהצטיינות.

תום תקופת הקיבוץ

במהלך השנים, מצבו הכלכלי של הקיבוץ הורע בדומה למרבית הקיבוצים בארץ. לאט לאט התגבשה הדעה שיש לשנות את אורח החיים בקיבוץ כך שיתאימו לתנאים הכלכליים בארץ ובעולם. במיוחד נדרש לוותר על עקרונות השיתוף המסורתיים, וכל משפחה הצטרכה לדאוג להכנסה שתספיק לצורכי קיומה. הדבר הביא לקרע בתוך החברה מכיוון שחלק ממנה התקשה להסכים לשינוי כה משמעותי בחיים. ככלכלן מנוסה סבא שלי הוביל את יוזמת השינויים שכאמור נתקלה בקשיים רבים. בינתיים גרם המשבר הכלכלי לעזיבה רבה של חברים ועתיד הקיבוץ לטה בערפל. סבא נאלץ להרים ידיים ולהחליט על עזיבת הקיבוץ. באותו זמן ארבעה מהילדים כבר לא היו בקיבוץ דבר שאקל להחלטה.

וכך בשנת 2000, אחרי עשרות שנים שסבא וסבתא חיו בקיבוץ נחל עוז והיו מעורבים בכל הנעשה מתוך אחריות לכלכלה ולקהילה הקיבוצית. הם עברו לתל אביב לדירה של הורי סבא בא הוא גדל מזמן הגעת המשפחה לארץ ועד גיוסו לצ.ה.ל, סך הכל 5 שנים. סבא וסבתא עדיין מתגוררים בדירה הזאת.

סבא בחו"ל

בסביבות גיל 50, הגיע סבא למסקנה שיש לפנות לדור הצעיר את עבודת גידול השדה, שריתקו אותם מאוד. את הידע שנצבר אצל ותיקי הענף כדאי להפנות לארצות מתפתחות שהחקלאות בהן נזקקה מאוד לשיפור. כך הוקם בשנת 1990 ענף חדש בקיבוץ שבו עבדו אותם ותיקים, כאשר סבא דאג לאיתור פרויקטים ברחבי העולם השלישי.

הכל התחיל במקרה בשנת 1988, כאשר סבא התבקש לנסוע לברזיל להעריך את מצבה של חוות כותנה גדולה, אשר בבעלותו של מיליארדר יהודי אנגלי. הוא הכיר את סבא, מכיוון שהוא רכש הרבה כותנה ישראלית לעשרות מפעלי טקסטיל שלו בעולם. זאת הייתה פתיחה מוצלחת לתקופה ארוכה בה עסק סבא בחקלאות בארצות עולם שלישי. אחרי ברזיל, נשלח סבא להודו ואחר כך לוונצואלה, למשימות דומות ע"י אותו אדם.

מכאן ואילך, התרחב היקף העבודה למדינות נוספות ולמשימות שדרשו מספר גדול של מומחים, חלקם מן הקיבוץ ואחרים שגויסו מקיבוצים אחרים. הפרויקטים היו מגוונים בשטחי חקלאות ואפילו מפעלי תעשייה לעיבוד תוצרת חקלאית כמו מיץ עגבניות, ייצור תפודים ושימורי ירקות.

העבודה בארצות מתפתחות מתבצעת באזורם כפריים מרוחקים בתנאי מגורים ומזון קשים במיוחד. גם התקשורת עם החקלאים המקומיים דורשת מתורגמנים וסבלנות רבה בגלל הפער המקצועי הגדול. בעיה נוספת היא החשש של החקלאים מהאתגרים המקצועיים של חקלאות מודרנית. הם נדרשו לקפיצה גדולה מעבר לדמיון שלהם. סבא וחבריו נדרשו לכבד את המסורות של המקום ובשום אופן לא לזלזל בידע המקומי.

סבא עבד בקרוב ל- 40 ארצות בעולם. העבודות שהותירו רושם מיוחד היו בארצות נחשלות במיוחד כגון הודו, רוב ארצות אפריקה ובמיוחד אתיופיה, בהיותן רבות אוכלוסין ועניות מאוד.

סבא הפיק לקחים אנושיים וחברתיים רבים. לעיתים אנו משמיעים ביקורת על תופעות מסוימות בישראל שבעיניו הן ללא השוואה למה שהוא חווה בארצות אחרות: מחסור בחשמל, במים, במזון, בשירותי בריאות, תחבורה ותקשורת. אכן היו מצבים בהם היה צריך להטיס בדחיפות מישהו מהצוות שחלה ונאלץ להתאשפז בתנאים בלתי אפשריים.

בגיל 72, עם סיום פרויקט גדול של השקיה באתיופיה החליט סבא שהגיע הזמן לפרוש מן העבודה התובענית ולצאת לגמלאות. מאז סבא מקדיש זמן לטיולים, ללימודים אקדמיים ולכתיבה ומעל הכל ל-5 הילדים ו-14 הנכדים.

המצגת שלנו באתר בית ספר "בין ההדרים"

הזוית האישית

אני וסבא נהנינו בתכנית ושמעתי סיפורים שלא הכרתי לפני. תודה לבית ספר בין ההדרים, שפתח בפיננו את התכנית ולגילה יחיא ולילך פרץ, מנחות התכנית.