מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

החיים בקיבוץ דגניה

רליק ומיכל
רליק בתקופת שירותה בצבא
סיפור ילדותה של סבתא רליק בקיבוץ דגניה א'

נולדתי בקיבוץ דגניה א', אז קראו לזה "קבוצה". ( קיבוצים טרם נוסדו אז). אבי יצחק בן-יעקב היה בין שנים עשר הצעירים הראשונים שהקימו את הקבוצה. זה היה בשנת 1909.
 
שנה קודם, הוא עלה לארץ (לפלסטינה) מעיירה קטנה באוקראינה. החיים בארץ היו אז קשים ביותר. בעמק הירדן לא היה שום ישוב. היו שתי מושבות קטנות, מנחמיה וכנרת-המושבה, ששם חיו איכרים יהודים שעבדו את האדמות באופן פרטי.
חבורת הצעירים הראשונים של דגניה, החליטה שכדאי להם לנסות לנהל את חייהם באופן שיתופי ושוויוני.
כל רווח שיפיקו מעבודתם החקלאית התחלק שווה בשווה בין כלל החברים, לא יהיה כל רכוש פרטי. הצרכים היומיומיים, כמו חדר אוכל, מקלחת, מחסן בגדים, בתי ילדים או החינוך יהיו משותפים לכל.
 
בהמשך, נוצרו משפחות ונולדו ילדים. במשך היום היו הילדים מבלים בבתי הילדים ולעת ערב היו חוזרים לבתי הורים ולנים שם. מטרה חשובה מאוד באורח חייהם של ראשוני דגניה הייתה עבודה עצמית, ובעיקר בחקלאות. כך חינכו גם אותנו הילדים. בנוסף ללימודינו בבית הספר היינו רגילים גם לעבוד ולעזור בענפי המשק השונים: ברפת, בלול, בגן הירק ובשאר הענפים. ככל שהתבגרנו, עבדנו יותר שעות והוטלו עלינו יותר משימות. גם בבית הספר, ואפילו עוד בגן הילדים היו גינות שעיבדנו אותם ואכלנו מפירותיהם.
 
בית הספר שבו למדתי היה משותף לכל הילדים מכל הקיבוצים שבסביבה ונקרא "בית החינוך המשותף למשקי עמק הירדן". השתתפו בו הילדים מדגניה א', דגניה ב', כנרת, הקבוצה והמושבה, אפיקים, בית זרע, ואשדות יעקב.  הייתה לנו היכרות וחברות יפה עם הילדים ומשפחותיהם מהקיבוצים שבסביבה.
 
כשהיינו בגיל התיכון נוסד בעמק הירדן בית הספר התיכון לחקלאות על שם דוקטור ארתור רופין, שהוא נקרא אבי ההתיישבות בתחילת המאה ה- 20. הוא היה היוזם של הקמת קבוצת דגניה. הלימודים בבית הספר התיכון היו בדגש על החקלאות.
בין המקצועות שלמדנו, נוסף על לשון, תנ"ך, היסטוריה, מתמטיקה אנגלית, למדנו גם גידול מטעים, גידולי שדה, תורת הקרקע, גידול בקר, ביולוגיה וכימיה. בשעות אחר הצהריים, לאחר הלימודים היה כל ילד עובד כשעתיים שלוש באחד מענפי המשק שלו. הבנות עבדו גם בענפי השירותים: טיפול בילדים, ניקיון מוסדות ציבור, מטבח, חדר אוכל ועוד. למרות שהחינוך היה במודע מכוון לעשות אותנו אנשי עבודה חקלאית, רבים מבני הקיבוצים פנו גם במקצועות אחרים, חלקם מלאו תפקידים בכירים במוסדות המדינה, מלאו תפקידי קצונה גבוהה בצבא, באוניברסיטאות, ועוד.
 
בקיבוץ שגדלתי בו דגניה א', היו לא הרבה חברים ולא הרבה משפחות. אבל כולם היו כמו משפחה אחת גדולה, עם שיתוף בהרבה שטחים של החיים ועם אחריות הדדית בין כל החברים. חברי הקבוצה, כל שנה היו בוחרים ועדות שתפקידן היה לטפל בכל שטחי החיים הקיבוציים. מזכירות הקיבוץ, ועדת חברה, ועדת תרבות, ועדת חינוך, ועדת משק. את תוכן ישיבות הוועדות וההחלטות שלהן היו מפרסמים בעיתון שבועי שנקרא "עלון דגניה" (שיוצא עד עצם היום הזה) ועל נושאים עקרוניים היו מחליטים באסיפה כללית של כל החברים.
לכל משפחה הייתה דירה קטנה שקראו לה אז "חדר", בתקופה ההיא (שנות ה-30 וה-40) עוד טרם היו באותו חדר משפחתי שירותים או פינת מטבח. אפילו ברז מים אחד לא היה לכל משפחה. אלא לכל קבוצת בתים היה בצדי אחד הבתים איזה ברז עם כיור, שם כולם היו שוטפים את הפנים, מצחצחים את השיניים בערב ובבוקר. רחצה ממשית הייתה במקלחות משותפות נפרדות לנשים וגברים. בקיץ, היינו מתרחצים אך ורק במים קרים או טובלים בירדן או בכינרת, ושם גם מסתבנים ונשטפים. לקראת שבת, היו מדליקים דוד גדול על עצים ומכינים מים חמים למקלחות של החברים. השיתוף היה ברוב שטחי החיים. היה בית ילדים, בו היינו אוכלים את ארוחותינו, היה חדר אוכל לחברים המבוגרים, אבל אנחנו כילדים, היינו הרבה פעמים מצטרפים אל ההורים בארוחותיהם.
 
כל חיי התרבות היו משותפים: קבלות שבת, חגים, אירועי חתונה, לידות של תינוקות חדשים, הופעות תיאטרון או מוזיקה או הרצאות, היו ניתנים חינם לכל החברים והילדים. ההוצאות היו של כלל הקיבוץ, אבל לא החברים הם שהיו צריכים לשלם מכיסם. בכלל לא ידענו מה זה כסף פרטי. אם מישהו היה זקוק למשל לדמי נסיעה, או לקנות איזשהו מצרך שהוא זקוק לו, הוא היה פונה לגזבר הקיבוץ, וזה היה נותן לו את הסכום המתאים. המטבעות היחידות שהכרנו היו הגרושים או המילים (מטבעות מתקופת השלטון הבריטי) אותן היינו מקבלים מהקיבוץ על מנת שלקראת שבת נשים אותן בקופסת הקרן הקיימת. זה נתן לנו את ההרגשה שאנחנו שותפים למפעלה של הקרן הקיימת לישראל בגאולת האדמות למען יישוב הארץ.
 
 כשהייתי כמעט בסוף כיתה י"א, בשנת 1948, פרצה מלחמת השחרור. הייתי כמעט בת 17. דגניה הייתה שותפה למערכה הצבא הסורי ירד מרמת הגולן במגמה לכבוש ולהשתלט על עמק הירדן ובהמשך למרכז הארץ. הצבא הסורי היה מצויד בטנקים ובתותחים ולאנשי דגניה היה ציוד מאוד דל. אני וחברותי בגילי התאמנו עוד קודם לכן כקשריות עם מכשירי קשר מיושנים ותפקידנו היה גם להעביר מזון וציוד מעמדה לעמדה. העמדות היו פשוט מין חפירות בעומק של קומת אדם, מכוסות בגגון וממוגנות מסביב על ידי שקי חול. בין העמדות, הייתה מערכת של תעלות חפורות בתוך המשק, שרק בהן היינו עוברים ממקום למקום על מנת שלא להיפגע מהפגזים של הטנקים.
 
הסורים לא הצליחו לכבוש את דגניה, דגניה לא נכנעה ובעזרת תגבורת שהגיעה למקום הצליחו הלוחמים בדגניה להניס את הצבא הסורי. באותם קרבות שהתנהלו בעמק הירדן, היו גם לנו עשרות נפגעים שכולם נקברו בקבר אחים משותף בבית הקברות של דגניה א'. ביניהם אף כמה מחברי בני כיתתי וחברתי הטובה ביותר שנפגעה ישירות מפגיעת פגז בעמדה שבה הוצבה, במרחק כמאה מטר מהעמדה בה אני עמדתי.
     
זאת הייתה תקופה שהייתה לי קשה מאוד ושהזיכרונות ממנה מלווים אותי כל חיי.
 
תשע"ה 2015  

מילון

קבוצה
"קבוצה" היה שם למילה לקיבוץ

ציטוטים

”בקיבוץ שגדלתי בו, היו מעט חברים ומעט משפחות, אבל כולם היו כמו משפחה אחת גדולה.“

הקשר הרב דורי